והנה בזה אמרתי ליישב מ"ש התוס' בשם הירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בקידושי שטר אבל בכסף לא והא כאן אמרו וכן בד"מ וכתבו דמיירי לאחר שתקנו שבועת היסת והקשו כלם דהיאך נפרנס הא דאמר בירושלמי שם דר"י אמר מכיון שהאמינתו תורה אף בכסף אינו כנוגע בעדות והרי לאחר שתקנו שבועת היסת הוה כנוגע כדאמרו בש"ס דילן וכן אר"א בירושלמי לפי פירוש התוס' ובמה נחלקו ועיין אבני מילואים סי' ל"ה ולפמ"ש א"ש דבאמת יכול לשבע ושוב לא הוה נוגע ורק דכל שצריך שבועה לאו עד הוא ולפמ"ש הכוונה דלא נגמר הדיבור בלי השבוע' ואינו נאמן ולפ"ז זה שאמר ר"י מכיון שהאמינתו תורה אינו נוגע בעדותו וא"כ עכ"פ מה"ת שפיר העיד ולא מקרי דיבור ושפיר עכ"פ לענין קידושין הוה עדות דשם בעי עדות מגזה"כ וכאן הוה עדות ובפרט דעכ"פ קידושי תורה הוה ושפיר נגמר עדותן ע"י הדיבור וז"ב. והנה במה שהקשה המקנה דהא הוה הכחשה עם הזמה וכן הקשה הגאון מוהרח"י בפלוני רבעני ומעלתו האריך לתרץ זאת והנה בחידושי אמרתי כמה דרכים וכעת נראה דבר חדש דהנה נסתפקתי איך הדין באם באו שני עדים והעידו דפלוני הרג לפלוני במקום פלוני או שהלוהו מנה וכדומה והבע"ד מכחישו שלא הרג או לא לוה אבל אמר שהאמת הוא שהעדים היו עמו במקום פלוני ובאו עדים והזימום שהעדים היו עמם מי אמרינן כיון דהבע"ד עצמו אומר שהיו שם הרי מכחיש להעדים אחרונים ולגבי עצמו עכ"פ נאמן להכחישם והוו פסולים לגביה או דלמא כיון דגוף הזמה אינו רק על גופו של המזימין ולא איכפת להו להעדים אם גוף המעשה אמת או שקר א"כ לענין זה דהעדים מזימין אותם שהוא הי' עמהם ל"מ מה שהבע"ד אומר כדברי העדים הראשונים דסוף סוף הרי שנים עדים כשרים מכחיש ומזים אותם ומ"ל תרי או מאה ומה שהבע"ד מכחיש הא בגוף המעשה גם הבע"ד מכחיש ובזה אין העדים יודעים כלל וההזמה אינו תלוי רק על גופן של עדים ובזה שפיר נאמנים ול"ש בזה הכחשת בע"ד דבע"ד אין לו עסק רק בגוף הריגה או ההלואה לא בענין המקום שהיו שם אבל לא הרג וז"ב כשמש בדעת תורה ודעת נוטה ואם חומה הוא נבנה עליו טירת כסף דלכך כתב הרמב"ם דהזמה לא מקרי רק שמזימים העדים ואינם מכחישים המעשה אבל כשמכחישים גם המעשה לא מקרי הזמה והא טעמא בעי וכי בשביל שמוסיפין להכחיש מגרע אתמהה ולפמ"ש א"ש דכל שמכחישים גוף המעש' הרי בזה לפעמים הבע"ד יכחישם ושוב יפסלו לגביה דהרי הבע"ד פסלם ואיך יהיו נאמנים הא באמת תרי ותרי הוא וגזה"כ הוא דנאמנים אבל במקום שהבע"ד פסלם פשיטא דאינם נאמני' ולכך צריך שתהי' הזמה רק על גוף העדים ולא על המעשה דאז שפיר נאמני' וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הגאון מהרח"י והמקנה דשם שהן עדיו והן שלוחיו ולא משכחת לה שהבע"ד יסכים עם העדים הראשונים בכה"ג שפיר הוה עדי' אחרוני' נאמני' יותר ואף בהכחישו' והזימו ביחד וז"ב. ומה ששאל המשכיל הנ"ל במ"ש דהמפקיד אצל חבירו בעדי' א"צ לפורעו בעדים ואמאי יהי' נאמן והא ל"ש מיגו לפמ"ש ה"ה שאין כאן מיגו שהרי לא קיים התנאי א"כ מה מהני שיש לו מיגו סוף סוף לא קיים התנאי הנה לא קשה מידי דה"ה לא כתב רק באם התנה עמו שיפרעהו לפני פלוני ופלוני והוא טוען שפרעו בעצמו בלי עדים אבל אם אמרינן דא"צ לפרעו בעדי' א"כ לא הוה כאלו התנה עמו כלל וז"פ מיהו אף אם נימא דכל שהפקידו בעדים הוה כאלו התנה עמו דאל"כ למה הפקידו בעדים מ"מ ל"ק דכיון דיש לו מיגו דנאנס שוב ל"ש דהתנה עמו דהא יש לו מיגו דנאנסו וא"כ מה מועיל בתנאו ואמרינן דמסתמא לא הוה כהתנ' עמו דהא לא הועיל בתנאו ובזה יש לישב דברי התוס' שכתבו דיהי' נאמן למ"ד המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר ולפרוע בעדי' במגו דאמר אהדרינהו ללוה ואהדרינהו ללוה נאמן במיגו דנאנסו והקשה המהרש"א דלמה להאריך כל כך לימא דנאמן לומר אהדרינהו למלוה במיגו דטען נאנסו ולפמ"ש א"ש דבאמת ל"ש מיגו דהוה במקו' תנאי דסוף סוף התנה עמו כן רק דכיון דיש לו מיגו ל"ש התנ' דמה מועיל בתנאו ולפ"ז בשנים הרי כבר כתבו התוס' דלא שייך מיגו בשנים וכתבו דלמפטר מממון מועיל מיגו בשנים והיינו משום דעכ"פ כל אחד יפטור עצמו ואף אם לא יכוין חבירו עכ"פ הוא יפטור נפשו כמ"ש המהר"י מינץ בתשובה ולפ"ז כיון שזה התנה שיפרע בעדים א"כ ל"ש מיגו ואף שיאמר שהדר ללוה מ"מ הא לא אהדר ליה בעדים ולא שייך לומר דיש לו מיגו דנאנסו דכל שמודה שנתחייב ורוצה לפטור בנאנסו לא יכול למפטר עצמו בטענת נאנסו כל שאין כאן שנים דכל שחבירו מכחישו הרי הוה כהא דאמרינן בפרק שני דכתובות גבי תנאי דכל דתרווייהו בהלואה קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הו"ל חד וה"ה בזה הרי שניהם מודים בהלואה והו"ל האי דאמר נאנסו כאלו הוה חד במקום שנים ולכך הוצרכו התוס' לומר דהוו נאמנים דאהדרינהו למלוה במיגו דאהדרינהו ללוה דאז בודאי היה נאמן במיגו דכעת אינו מחייב עצמו בממון כלל דהרי טען שאהדרינהו ללוה ולא נתחייב כלל דכבר פרע ושפיר יש לו מיגו דנאנסו וידעתי כי הרבה יש לפקפק בזה ולא כתבתי רק לזכרון.
שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״א (ב׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא קמא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
