שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן מ״א

נשאלתי מאיש משכיל אחד בתורה ב"א של הגאון מוהר"ץ ז"ל אבד"ק בנהייט דאיך יכשרו ע"פ שבועה והא לא יהי' עדות שאי"ל דהא אם יוזמו שוב יהי' נפסלים למפרע משעה שנשבעו וא"כ לא שייך בהו הזמה כמו שאמרו בב"ק דף ע"ג ע"ש והשבתי שכבר מוזכר הוא בספרים ועיין בישועת יעקב סי' מ"ב בקידושין שבק' זיקוב ובהספרים שמדברים בשו"ת הלז מוזכר הערה הלז והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דבאמת העדות הוא בשעה שאומרים אהדרינהו למלוה ורק דלא הי' להם מיגו כיון שצריכין שבועה וע"ז הקשו בתוס' דעכ"פ כשישבעו יהיה מסולק הנגיעה ושוב הוה עדות וכתבו התוס' דעדות הצריך לשבע קודם שיאמנו דבריהם אין נאמנים וא"כ שוב הזמה שייכה בהו דבאמת קודם שנשבעו הי' מעידים והשבועה אינו רק מסלק הנגיעה וע"ז השיב המשכיל הנ"ל דעכ"פ קודם שנשבעו לא הי' מחשב לעדות דהרי הי' נוגעים בעדות ורק לאחר שנשבעו מחשב עדות וא"כ צריכים להעיד אחר שנשבעו ובאמת שלפע"ד אין מוכרח דניהו דהיו נוגעים כל שנשבעו מסלקים הנגיעה וממילא הם עדים בשעה שהעידו העדות ותדע דאל"כ היה שייך דעביד לאחזוקי דיבוריה שהרי נשבעו מקודם והיאך שייך להאמינם אח"כ כשיעידו מחדש והא כבר אמרו כן ונשבעו ע"ז ובכה"ג כ"ע מודו דעביד לאחזוקי דיבורייהו וע"כ דמ"ש התוס' דלמה לא יהי' העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו היינו לא שיצטרכו לחזור ולהעיד מחדש רק דכל שנשבעו ממילא יהי' נאמנים למפרע במה שאמרו פרענו וכמ"ש כנלפע"ד ובאמת שאם הי' כוונת התוס' כן הי' נראה לפע"ד פרפרת נחמד בדברי התוס' במ"ש התוס' דעדים הצריכים שבועה קודם שיאמנו דבריהם דלא הוה עד ולכאורה טעמא בעי ועבשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ט"ו שהעיד בשם הר"ן דלפעמים היה אומר דצריך שבועה בעדות זה וכמדומה שהוא השיג עליו דעד הצריך שבועה לא הוה עדות אלמא דהר"ן לא ס"ל הכי ולפע"ד נראה דסברת התוס' הוא דהנה בהא דאמרו בגיטין דף ס"ז ע"א דיבורא מקרי ואמרו מעשה לא קעבדי והקשו בתוס' מהא דחכם נאמן בעדותו אף דדבורא מקרי ואמרי וכתבו דדיבור המביא לידי מעשה גם הדיבור נחשב מעשה אבל דיבור דלא נגמר על ידו לא נקרא מעשה ע"ש ולפ"ז עד הצריך שבועה וכל כמה דלא נשבע הי' נוגע ולא נגמר עדותו שוב הוה דיבורם דיבור גרידא שלא נגמר הענין ע"י הדיבור והרי התורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר ומשמע ע"י דיבורם בלבד יגמר הענין והרי אז הי' דיבור בלי מעשה וע"ז לא האמין התורה לעדים על הדבר דדיבור מקרי ואמרו ובאמת שהדבר מסתבר דאם נימא דהכוונה שאח"כ יעידו יקשה מה בכך שנשבעו מכבר הא אז נשבעו לסלק מהם הנגיעה שהי' צריכים לשלם ועתה הם מעידים לגבי אחרים והם נאמנים בדיבורם לבד וע"כ דבאמת בזה שוב אינם נאמנים דעבידי לאחזוקי דיבורייהו ובפרט שנשבעו כבר ורק במה שהעידו קודם שבועה יהי' נאמנים ע"פ שבועתם למפרע וע"ז שפיר כתבו דאז הי' דיבור גרידא וז"ב לפע"ד וכן נראה בחידושי הריטב"א שהבין כן בכוונת התוס' ואף שאחרונים לא הבינו כן לפע"ד העיקר כן מיהו גם להבנתם לפע"ד כל הטעם דעדות שאילה"ז לא הוה עדות הוא משום דכל כמה שלא נחקרו עדותן יכולין לחזור בהם וכמבואר בתוספתא דסנהדרין והובא בתוס' ר"פ אד"מ וא"כ כל שעדותן הוה עדות שאילה"ז וזה יסוד דרישה וחקירה וא"כ יוכלו לחזור בהו ושוב הוה רק דיבור גרידא שלא נגמר עדן דהא יכולים העדים לחזור בהם וכבר כתבתי בשם התוס' דבכה"ג אמרינן דדיבורא מקרי ואמרי ולפ"ז כל שנשבעו מקודם דודאי א"י לחזור בהם דהא כבר נשבעו לפני ב"ד ניהו דאז לא היה בתורת עדות אבל עכ"פ שבועת ביטוי הוה ושבועת הדיינים ופשיטא דלא יוכלו לחזור בהו ושוב אפשר דלא שייך עדות שאילה"ז ובפרט דהוה כמו דאמרו בכתובות דף כ"ז תרתי לא עבדי ומכ"ש בזה דהוה תרתי שכבר נשבעו.