שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ל״ה (ג׳)

ובזה מיושב היב פירש"י דר"ה מיירי במגרש סתם והקשו התוס' דא"כ מה פריך הש"ס בב"מ פשיטא והא קמ"ל לאפוקי מדר"ה ולפמ"ש א"ש דבאמ' דעת המהר"ם מלובלין דלאחר תקנת ר"י מפרי"ש כל שעמד חוזר דהו"ל כאלו התנה וכבר כתבתי דהקשו עליו דהוה גילוי מלתא בעלמא אך לפמ"ש א"ש דבאמת הא דלא מועיל גילוי מלתא בגיטא משום דברים שבלבו לבדו ולפ"ז בשכ"מ דהו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם דודאי מועיל דהרי כל אדם יודע ששכ"מ שמגרש לא מפאת שרוצה בגירושין רק שמתירא שלא ימות ולא תצטרך לזקוק ליבום וא"כ בכה"ג הו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם ובכה"ג מועיל ולפ"ז הרי רבא ורבא לא ס"ל הך דר"ה וחשו לשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה א"כ עכ"פ בלב כל אדם לא הוה דהא שייך חשש שמא יאמרו וכעין מ"ש התו' בב"מ דף ט"ז דל"ש לומר הכל יודעים שאין מכר ביובל דהא איכא רב דס"ל מכורה ויוצאה ולפ"ז גם כאן כל דיש סברא לומר דיש לחוש שמא יאמרו יש ג לאחר מיתה וא"כ שוב ל"ש שבלב כל אדם הוא דהרי יש לטעות עכ"פ כרבה ורבא ושפיר פריך פשיטא אבל ר"ה דאמר לנפשי' טרם שידע סברת רבה ורבא שוב שפיר שייך גילוי מלתא ולפ"ז לאחר תקנת ר"י מפר"יז שלא יהי' תנאי כלל והוה כרות גיטא גמור וא"כ ל"ש שוב החשש דיאמרו שיש גט לאחר מיתה ושוב שייך גלוי מלתא בגיטא אף לאביי דהו"ל בלבו ובלב כל אדם ושפיר כתב המהר"ם מלובלין דשייך גלוי מלתא בגיטא ודוק היטב כי הוא ענין נעים ונחמד ולפ"ז גם בנדון דבת עיני ניהו דהטעוהו במכתב אביו אבל עכ"פ בלבו הי' בלבד אבל שאר כל אדם שראו שנותן גט לא ידענו שבשביל זה הוא נותן והרי רבים לא ראו ולא ידעו כלל ממכתב אביו שנשלח לו וא"כ ניהו דבלבו הי' בשביל זה אבל לא היה רק דברים שבלבו בלבד ושפיר לא מועיל גילוי דעלמא בגיטא ודו"ק והנה במ"ש דהוה דברים שבלבו ובלב כל אדם מועיל גלוי מלתא הנה יש סתירה לכאורה ממ"ש הריב"א בקידושין דף נו"ן דכל דהדברים שבלב סותרים מ"ש בפיו ל"מ אף דהוה בלבו ובלב כל אדם וכמו שאמרו ודלמא שאני התם דעקרה לתנאה ופירש הריטב"א דהיינו כל שעוקר למה שאמר בפיו ולפ"ז לכאורה נסתר כל הבנין דהא במסר מודעא סותר מה שבפיו וכן בשכ"מ והנה במסירת מודעא יש לישב עפמ"ש הבת עיני בתשוב' הנ"ל לישב מה דקש' על הריטב"א הנ"ל דא"כ למה לא משני הש"ס גם במקריב שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלכך ל"מ דברים שבלב דסותר למ"ש בפיו וכתב דל"ק דדוקא היכא שיש ללמוד מדברי פיו שסות למה שחשב בלבו הוא דל"מ דברים שבלב אבל כל שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני אין ראיה ממ"ש בפיו רוצה אני דהא כפו אותו ושוב הדברים שבלבו דברים ודפח"ח וא"כ במסירת מודעא הוא כן אבל משכ"מ קשה אך ז"א דבשכ"מ בודאי אינו סותר דבאעת גם הוא מסופק אם יחי' או ימות וא"כ באמת כשימות הוא רוצה בגט ולכשיחיה אינו רוצה וא"כ אין דברים שבלבו סותר למה שאומר בפיו ועושה מעשה ודו"ק היטב כי נכון הוא אחר שכתבתי כל זאת הגיע לידי ספר בת עיני ושם ראיתי התשובה הראשונה אשר כתבת בזה והרגיש ג"כ על הב"ח מה שהקשיתי מהך דאשקלי' לחתני' דירמי' בירא' ונדחק ונהניתי עד מאד שבראשית ההשקפה ת"ל הרגשתי בזה והנה דרך אגב ארשום מ"ש הסמ"ע ר"ס ר"נ ס"ק ב' דה"ה במוחל לו החוב ואם עמד חוזר והנה בט"ז שנדפס מחדש בקעניגסבורג כתב שכן מבואר במהר"מ ב"ב סי' תתל"ב וגם הקצה"ח הביא דברי המהר"ם ב"ב ולפע"ד אין משם ראיה שהרי שם הי' המעשה דראובן הלוה לשמעון מעות לימים חלה ראובן על למות וצווה לביתו ובא שמעון ומחל לו החוב ואם ימות יוסיפו לו ליטרא מפשוט' ועמד מחליו וכתב דיכול לחזור בו ממנ"פ אם מתנת שכ"מ במקצת משוית' לי' אמור רבנן מתנת שכ"מ במקצת בעי קנין ואם מצוה מחמת מיתה אמור רבנן אם עמד חוזר והנה שם דמחל לו החוב ואם ימות יוסיפו לו ליטרא הנה אף לכאורה אם נימא דעמד חוזר כאן שמחל לו החוב לגמרי רק שאם ימות יוסיפו לו הרי מחל לו אף שיעמוד אך י"ל כיון דתלה זה בזה אולי לא רצה למחול רק כשימות ויוסיפו לו וגם כיון שבב"א אמר לו כן אפשר דלא רצה ליתן לו עד שימות ויוסיף לו ובזה מיושב מה שהקשה הקצה"ח במ"ש אם מתנת שכ"מ הוא הא בעי קנין והקשה הוא דמחילה א"צ קנין ולפמ"ש א"ש דבאמת המחילה בלא"ה מחל גם כשלא ימות רק כיון שבמאמר אחד אמרם אולי כוון דוקא כשימות ולכך אמר שוב צריך קנין ולפ"ז אין ראיה משם דשם ביאר בהדיא גבי הוספה וכשימות וא"כ בודאי אם עמד חוזר ודו"ק. והנה בהא דאמרו בגיטין שם ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוה גיטא ומדרבנן שרינן א"א לעלמא ומשני אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה נתקשה הפ"י דלמה לא אמרו כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש שהרי כותב כדת משה וישראל ודעתיהו דרבנן היו שיפקיע לגמרי הנה מצאתי הקושיא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קפ"ה מה שהשיב להרב ר' דוד בן זכרי' מפאס והוזכר בסוף ספר כנה"ג על אהע"ז בהשמטות יעו"ש אמנם התירוץ אינו מבואר שם כ"כ וכפי הראות כיון דעכ"פ מידי ריח הגט לא יצא ולא בטל לגמרי ויעוין במיוחסות סי' קכ"ה שם הוכפל התשובה הלז אינו מובן היטב דניהו דריח הגט הוה עכ"פ איך שרינן א"א לעלמא אמנם לפי מה שמצאתי במרדכי ריש האומר בפ"ג דקידושין שם הוא נותן כלל דלא שייך אפקעינהו לקידושין רק היכא שבשעת קידושיו היו קידושין גמורים ואח"כ נתחדש ענין ע"ש ולפ"ז זהו לענין קידושין אבל בגיטין לא שייך לומר דאדעתא דרבנן גרש דהרי באמת בשעת גירושין תיכף לא גרש אדעתא דרבנן מיהו יש לדחות דבאמת בשעת מעשה היה אדעתא דרבנן רק כשעמד רוצה לחזור בו ושייך אדעתא דרבנן והעיקר נראה דבאמת צ"ב מה כח ביד חז"ל להפקיע הקידושין וצ"ל דבאמת כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים והודאת בע"ד לא מועיל א"כ כיון שקדש ע"ד חז"ל א"כ כל שרוצה לבטל שוב היה כאלו אין עדים ע"ז שהרי העדים ראו וידעו שזה מקדש ע"ד חז"ל וכל שרוצה לבטל זאת הוה כאלו קדש שלא בעדים ול"מ הקידושין וממילא נפקעים וממילא נעשה ב"ז דהרי קידש בלי עדים ולפ"ז כל הטעם דבעי עדים אמרו בקידושין דף ס"ט דחב לאחריני וכמ"ש התוס' בגיטין ז' משום דחב לכהן ולפ"ז בשלמא בקידושין אם הפקיעו שפיר הועילו חז"ל דלא חב לאחריני אבל בגיטין מה יועילו אם יאמרו דהוה גט ג"כ תאסר לכהן ושוב ל"ש דגרש אדעת חז"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא.