שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ל״ג

בשנת תרח"י הי' אצלי הרב החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י והראה לי דברי הש"ס בזבחים ע"ט גבי חרסון של זב וזבה והקשה לפמ"ש הר"ן פרק שני דע"ז גבי נתן לתוכן שכר דצונן אין לו כח לבטל רק ששורף ומפיג טעם וכאן מבואר שמתורת ביטול אתינן עלה דהרי אמרו מב"מ לא בטיל והשבתי דלפע"ד שם ע"כ מתורת ביטול אתינן עלה דא"א לומר ששורף הטעם דהרי חרסן של זב מטמא משום שסופו של משקה לצאת והרי גם בזה עכ"פ סופו לצאת ואף דבצונן לא שייך ביטול כמ"ש הר"ן מ"מ כאן שאינו רק משום שסופו של משקה לצאת והרי בזה שוב הו"ל כמו מבשא"מ כיון שמעורב עם מים שוב הו"ל מבשא"מ ובטל ומה שהקשה דהא הוה לה טומאת משא וביותר הקשה לשיטת הרמב"ם בפ"ב ממשכב ומושב שפירש דקאי לענין המשקה שכבס דלא כפירש"י והכ"מ לא הרגיש בזה וע"ז הקשה דה"ול טומאת משא והשבתי דלפמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס הובא במלמ"ל פ"א דבלח בלח לא שייך טומאת משא ה"ה כאן ה"ול לח בלח לא שייך טומאת משא ודו"ק.