שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן כ״ח (ג׳)

והנה במה שהבאתי לעיל דברי הש"ך שחידש דבכבוש יום שלם הוה כמבושל ולא מועיל מילוי ועירוי לא בכ"ח ולא בשאר כלים רק בשאר כלים מועיל הגעלה ע"ש והח"ץ תמה עליו ולפע"ד ראי' ברורה לכאורה להש"ך דהנה התוס' הקשו בפסחים דף מ"ג לר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם איך ידענו טכ"ע בנזיר דקיל וכתבו דהרי הי' שם כלים הבלועים מיין והי' אסורין לנזיר ע"ש והדבר תמוה דהא אף בכלי חרס ובמכניס לקיום די במלוי ועירוי לענין יין ואיך אמרה תורה וכל אשר יבא באש תעבירו באש והרי צריך מילוי ועירוי וגם קשה דהגעלה לא מועיל בכ"ח רק ביין ושם מילוי ועירוי דוקא הוא והיא קושיא גדולה וע"כ דבכבוש מעל"ע ל"ש מילוי ועירוי ובכ"ח ל"מ כלל וא"כ שפיר כתב תעבירו באש והיינו בכלי מתכות דוקא הן אמת דיש לומר דשם הגעילו בשביל דחשו שמא בשלו בו וכ"כ התוס' בנזיר ל"ו בהדיא אבל עכ"פ מוכח דבבישול ל"מ מילוי ועירוי וה"ה לכבוש דהוה כמבושל ודו"ק היטב אברא דגוף הדבר תמוה לפע"ד דאיך משכחת לה נזיר כלל והרי הי' נטמאים שם לנפש אדם והצריכן הזאה והרי נזיר שנטמא סותר הכל ומיהו יש לומר דעכ"פ צריך להתחיל למנות נזירות חדש וא"כ הי' צריך הגעלה בשביל זה אמנם עדיין קשה הא התורה לא אסרה אלא קדרה בת יומא וא"כ לא משכחת לה כלל אך ז"א דלא אמרינן נטל"פ ביין כמבואר ביו"ד סי' קל"ז ס"א בהגה"ה דלא כהרמב"ן ומטעם שכל מה שמתישין בקנקן משביח טפי ואני כתבתי בגליון דהדבר מבואר במדרש שה"ש על פסוק כי טובים דודיך מיין מה יין כ"ז שמתישן בקנקן משתבח ודו"ק היטב ובאמת צ"ל הא דאמרו דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא הוא משאר קדירות שהגעילו משאר איסורים דשם ל"ש לשבח כל שאב"י וז"פ ובזה רציתי לומר דבר נחמד במה שהקשה בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל בסי' קל"ז לשטת הרמב"ן דגם ביין שייך נטל"פ כל שאינה בת יומא דאכתי קשה הא בסרוחה מעיקרא גם ר"ש מודה דמותר כמבואר בע"ז דף ס"ח והרי היין לגבי הנזיר הוה כסרוחה מעיקרא דהרי הנזיר הוה אסור גברא וא"כ אותו הגוף הי' עד השתא היתר ובשעה שבא לשתותו הוה כסרוחה מעיקרא ע"ש שמדמה לחטאת דמקרי היתירא בלע ואני אמרתי דל"ד דשם בחטאת מתחלה בעת הבישול הי' היתר ואח"כ נעשה נותר משא"כ כאן אותו נזיר שנאסר כבר ביין נאסר אף בטעם הבלוע מכלי ולא מקרי סרוחה מעיקרא דהיין בעצמו הי' מושבח כבר ונפגם כעת אך לפמ"ש עדיין מקום להקשות דהא סתר הכל ומתחיל למנות מחדש שוב הוה כסרוחה מעיקרא אך גוף דמיונו ל"ד לפע"ד דשאני חטאת דבעת הבישול הי' מותר ואח"כ נאסר אבל כאן היין בעצמו היתר הוא רק להנזיר נאסר ושמו עליו והוה כמו חמץ דל"ש נ"ט בר נ"ט דשמו עליו כמ"ש הרמב"ן והרשב"א וה"ה לענין היין דהנזיר נתחדש עליו כעת נזירות אבל היין שמו עליו כמו שהי' מיהו גם בחמץ מותר נטל"פ ואינו ב"י לדעת הרבה פוסקים ורק לענין נ"ט בר נ"ט אמרינן דשמו עליו ועיין סי' תמ"ז וסי' תנ"ב וצ"ע בזה אמנם מה דקשה לי טובא הוא דהיאך משכחת להא דנזיר והרי בלא"ה הי' טמאי מתים שהרי הי' במדבר וכבר אמרו ביבמות דף ע"א דערל מקבל הזאה ואמרו שם דטבלו כדי שיעשו פסחיהן בטהרה ופירש"י דבמדבר הי' רוב טמאי מתים והיאך משכחת לה לנזיר דאינו נזיר עד שיזיר מכולן ועד שבאו לארץ לא הי' כלל במציאות ענין נזירות דהא אין נזירות לחצאין והוא תימה רבה ולחומר הנושא רציתי לומר דמשכחת לה שקבל עליו נזירות שמשון דמותר לטמא למתים ואינו נזיר רק מגפן ומתגלחת בלבד אבל גם זה דוחק דהא מלבד דקודם שהי' שמשון בעולם אפשר דלא הי' שייך כלל ענין נזירות שמשון דבתורה לא מצינו נזירות כזה אף גם דלפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מנזירות דנז"ש הוא לעולם וליתא בשאלה ע"ש בפי"ג י"ד א"כ שוב אין מקום לקושית התוס' כלל דמנ"ל בנזיר טעם כעיקר הא קיל דיש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור עולם והרי שמשון אין לו היתר ואיסורו איסור עולם לפירש"י ואף דלפירוש התוס' ד"ה וה"ה לערלה יש לישב אבל פשטת הענין דחוק וצע"ג וראיתי בפ"י שרצה לומר דאיסורי נזיר הוא בכלל תעבירו במים דהוא מלוי ועירוי והביא שראה בלשון הר"ן דמילוי וערוי הוא בכלל תעבירו במים ולדבריו הי' מיושב מה שהקשיתי לעיל אבל מלשון התוס' בנזיר דמתעבירו באש נפקא יש ראיה ברורה לשיטת הש"ך אבל דברי התוס' תמוהים לפע"ד דלא משכחת לה נזירות כלל מיהו המעיין בנדרים דף פ"ג ימצא ברא"ש שם ד"ה דלית דמשכחת לה נזירות בלי איסור טומאה כמו נזיר שמשון אבל כבר כתבתי דנז"ש לא שייך בזה וגם בר"ן שם ד"ה אמרי משמע דוקא נז"ש או טומאה בלא נזירות אבל לא להיפך ע"ש ועיין בתוס' כתובות דף נ"ז דלא משכחת נזירות לחצאין ולכך הוה מתנה על מ"ש בתורה ע"ש ודו"ק וע"כ דברי התוס' צע"ג ודוחק לומר דכיון דטומאה הותרה בציבור מקרי נזיר עי"ז ולא ניתן להאמר כלל ואף דנדחוק דלר"ש קאי התוס' דס"ל דנזיר באחד מהם הוה נזיר רק באחד מהם דאכתי קשה לרבנן מא"ל ועיין נזיר דף מ"א וע"כ צ"ע עוד קשה לי דבלא"ה לא הי' שייך אז לומר על הנזיר שאין איסורו איסור עולם דהרי טמא מת אינו משלח קרבנותיו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מביאת המקדש הי"ב וא"כ הוה הנזיר מחוסר כפרה שא"א לו לשלח קרבנותיו והרי הוא מחוסר כפרה וא"כ אין לו היתר אברא דבמ"ק דף ט"ו אמרו דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר הי' משלחין קרבנותיהם וקשה והא הי' טמאי מתים כמ"ש רש"י ביבמות ע"א אך ז"א דקרבנות ציבור כגון תמידין וכדומה כיון דטומאה הותרה בציבור מכ"ש שמותר לשלח קרבנותיהם ורק בטמא מת יחיד אסור לשלח קרבנותיו ועיין זבחים פ"ב דף ט"ז גבי פלוגתא דזקני דרום ור"ל ועיין מלמ"ל פ"א מתמידין ה"א ובמק"א כתבתי בזה לישב קושיתו וע"כ הנזיר בודאי לא הי' רשאי להקריב קרבנותיו וא"כ לא הי' לו היתר וצ"ע שוב ראיתי שזה דבר מפורש ברמב"ם פ"ב מנזירות הלכה כ"א כ"ב ובראב"ד שם דאף בטומאת ארץ העמים שאינו רק מדרבנן אין הנזירות נוהגת וכמ"ש הכ"מ בשם פירוש המשניות לרמב"ם שם ומ"ש הכ"מ לתמוה דאף שהיא טמא למה לא יוכל לנהוג נזירות עכ"פ לאסור ביין ותגלחת לק"מ לפע"ד דכיון שאין נזירות לחצאין אינו יכול להיות נזיר לחצאין ומ"ש ראיה מנזיר והיא בבה"ק ל"ד לפע"ד דשם ראוי עכ"פ שיטהר וכדמפרש בנזיר דף י"ז ולכך חל תיכף אבל בח"ל שא"א לטהר זולת כשילך לא"י ובזה מובן השגת הראב"ד דעכשיו שגם בא"י טמאי מתים הם ואין לנו אפר פרה א"כ א"א לטהר ומה מועיל שיעלה לא"י ולא חל הנזירות כלל וז"ש דאסור להזיר בכ"מ והיינו דלמה יקבל נזירות דא"א לטהר מטומאתו והוה נדר שוא ועיין ביו"ד סי' רט"ו דגם נדר שוא אסור עכ"פ וה"ה נזירות שוא ובזה מיושב תמיהת הכ"מ עליו והן נסתר מחמתו דברי הכנסת יחזקאל סי' צ' חלק או"ח שכתב דבזה"ז שכלנו טמאי מתים משכחת לה נזיר טמא דבאמת להראב"ד לא משכחת כלל וגם להרמב"ם אינו רק קנס בעלמא בח"ל ועיין באורח מישור בסוף ספרו אבל מדברי התוס' שם בנזיר דף י"ט נראה דס"ל דמה"ת חל בח"ל הנזירות והי' מקום לישב דברי התוס' אבל גם זה אינו דזה דוקא בחו"ל דאינו רק מדרבנן וכמ"ש הכ"מ שם אבל בטומאה דאורייתא ואין מקום לתטהר כמו התם במדבר שלא הי' אפשר להטהר פשיטא דל"ש נזיר וע"כ דברי התוס' תמוהים ומצאתי בתב"ש סי' ד' גבי האומר לעולת נזירות שכתב דאף דבזה"ז לא משכחת קרבן טהרה מ"מ זה הנזיר לא ידע וצ"ע דטפי הי' לו לאקשויי דבח"ל ל"ש נזירות כלל ולשיטת הראב"ד גם בא"י ל"ש נזירות כלל בזה"ז דכולנו טמאי מתים וצ"ע.