שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רכ״ג (ו׳)

והנה לכאורה צ"ב בהא דקאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה והא הבערה דחמץ הוה מלאכה שאצל"ג דהא א"צ כלל לאותה הבערה רק להנצל מן העבירה של ב"י ועיין שבת ק"ו ברש"י ותוס' שם ותמצא דבכה"ג דכאן הוה מלאכה שאצל"ג כלל ולכאורה רציתי לומר דבאמת התוס' הקשו שם דהא לאחר שיהי' גחלת ואפר יהי' מותר להנות וכתבו כיון דבתחלת השריפה א"י להנות אסור לשרוף ביו"ט ולפ"ז עכ"פ ל"ש מלאכה שאצל"ג דהא עכ"פ הוא צריך לגחלת ואפר להנות ממנו והוה כמו מבעיר וצריך לאפרו. ובזה מיושב היטב מה שאמרו שם ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי השבתתו בכל דבר א"כ ישליכנו לים או יטילנו לכלבים וכבר הבאתי למעלה קושית הפ"י דהא התורה אחשביה לשריפתו ואף שאר דבר שאינו מלאכה אסור ולפמ"ש א"ש דאם השבתתו בכל דבר א"כ הוה מהנקברים ואף דיכול לשרוף ג"כ מ"מ אסור וא"כ שוב הוה מלאכה שאצל"ג דכל שמשליכו ומטילו לים אינו נהנה כלל ממנו ושוב הוה מלאכה שאצל"ג כלל ומותר וז"ב מאוד ובלא"ה יש לומר דאם נימא דלר"ע עיקר השריפה הוא ביו"ט א"כ שוב מקיים המצוה בשריפה דהא כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה שוב הוה מ"ע דיליף מנותר שציותה התורה לשרפו ושוב הוה מלאכה הצריכה לגופה ולפ"ז זה למ"ד דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל למ"ד דהשבתתו בכל דבר א"כ שוב הוה מלאכה שאצל"ג דהמצוה דתשביתו אינו מקיים לאחר זמן איסור ואינו רק להנצל מן הלאו והוה משאצל"ג וז"ב ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובחידושי אמרתי ע"ד הפלפול בישוב קושית הרב מהר"ד הנ"ל דהנה נסתפקתי במה דמבואר בפסחים דף ד' וכן קי"ל בטוש"ע וכל הפוסקים דאסור ללמוד ולעשות שום מלאכה בעת ערב של י"ד שמגיע זמן הבדיקה איך הדין בבקר בעת שמגיע זמן הביעור למה לא כתבו דאסור ללמוד ולעשות שום דבר דאולי ימשך אחר זמן איסורו ולא מצאתי בהחפזי שיזכירו הפוסקים מזה ואולי כיון דלדידן הבודק צריך שיבטל וא"כ עיקר הבדיקה והביטול הוא בלילה ואינו מניח רק כדי שיור מאכלו וא"כ לא חיישינן שמא ישכח מלבער אבל לדינא דהש"ס טרם שחידש ר"י דהבודק צריך שיבטל לפע"ד הוא ברור דאסור ללמוד כמו בלילה דמ"ש [וכעת ג"כ נסתפקתי אם אינו אסור וצ"ע] אך נראה דבשבת שחל ע"פ דאז א"י לעשות שום דבר רק לבטל בבקר בזה ל"ש שום טירדא דמבערין הכל מלפני השבת ולא נשאר רק מה שצריך ואין לו לעשות שום דבר וא"כ בודאי אין שייך לאסור ללמוד דל"ש שישכח ולא יבטל ובכ"מ שהוא יכול לבטל והנה הא דמסיק הש"ס ביש לו עיסה מגולגלת היינו על יו"ט דמוזכר בברייתא אבל שבת דמוזכר בברייתא מיירי בחמץ גמור בע"פ שחל בשבת כמ"ש רש"י ומעתה זה דאשמעינן דהי' יושב בבהמ"ד והיינו דמותר לישב בבהמ"ד אף בעידן שמגיע האיסור ומעתה זהו דקאמר הש"ס דייקא נמי דקתני הי' יושב בבהמ"ד והיינו ע"כ דאחר זמן איסורו לא מצי לבטל ואסור לפרר ולזרות דאם נימא דמותר לפרר ולזרות שוב הי' יכול לעשות בשבת ולמה קתני דיושב בבהמ"ד וע"כ דאין לו שום דבר לעשות רק לבטל בלבו וע"ז א"צ להיות בבית ובכ"מ שהלך ביתו עמו לבטל בלב ובזה מיושב מה דנקט לפי המסקנא בשבת ומה אשמעינן בזה ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב. ובגוף סברת רש"י שכתב דרחמנא אחשביה לשריפת חלה ולכך אף לתת לכלבו אסור דהוה מלאכה לפע"ד הי' נראה דבר חדש בכוונתו דבא לישב קושית התוס' בשבת דף כ"ה דאמאי לא מותר לשרוף תרומה טמאה דהא מותר להנות בעת השריפה אך נראה דהנה ביאור ענין מלאכה לצורך אוכל נפש דשרי הוא דוקא בדבר שאיסורו משום דעושה מלאכה ולכך כל שהוא לצורך אוכל נפש שרי' רחמנא אבל בשמן שריפה או בקדשים טמאים דעיקר המלאכה אינ' השריפה דהא הבערה מותר ביו"ט ואמרינן מתוך ורק דאדרבא מה שנכלה ע"י השריפ' התרומה זהו מקרי מלאכה מה שנתכלה התרומה או הקדשים טמאים ואסרה התורה שיכלה התרומה וקדשים טמאים ביו"ט וא"כ עיקר המלאכה מה שמכלה ומבער התרומה מן העולם א"כ איך שייך שהתורה התירה לצורך אוכל נפש הא לא מצינו מלאכה כזו שיהי' המלאכה נקרא ע"ש שנכלה הדבר ולא ישנו בעולם במציאות כלל ואיך מצינו מלאכה כזו ואדרבא כל המלאכות לאחר שיגמר ישנו להפעולה בעולם וכאן אדרבא זהו עיקר המלאכה מה שנכלה ובכה"ג לא מצינו שהתירה התורה לצורך אוכל נפש וגם י"ל כיון דהנאת כלוי אסור בתרומה ואם נימא דהוא מה"ת א"כ איך שייך דלצורך אוכל נפש מותר והרי הוא נהנה הנאת כילוי שעיקר המלאכה אינו רק הנאת כילוי אבל א"צ לזה והעיקר דמלאכה כהאי שעיקר במה שנכלה מן העולם זה לא מצינו שהתירה תורה ומעתה ז"ש רש"י דכל מה שעושה לכלות ולבער הדבר מן העולם אף ע"י נתינה לכלבו זה אסרה התורה ובזה מיושב קושית הפ"י דבחמץ אם נימא דיכול לבער בכל דבר א"כ לא שייך שהמצוה לכלות דאף אם ימכור לנכרי או שמבטלו מרשותו באופן המועיל או שמפקירו אף שהדבר יש במציאות בעולם מ"מ מקיים המצוה ובזה יש לישב גם מה שהקשה בנו"ב מה"ת חלק או"ח סי' ט"ו בשם אור חדש משריפת ב"כ והא שם ג"כ אחשבה למלאכה ולפמ"ש יש לישב ואכ"מ להאריך כי גוף הסברא חדשה ואף שנראית נכונה צריכה סעד לתמכה.