שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רכ״ג (י׳)

ובזה יש ליישב קושית התוס' דהקשו דלר"ע ע"כ תשביתו הבערה דאל"כ לאחר זמן איסור לא מצי לבטל ולפמ"ש א"ש למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ אא"ל דביטול מן התורה סגי דאל"כ ל"ל שריפה דוקא ולפ"ז יש לישב שיטת רש"י דאם הי' השבתתו בכל דבר הי' יכול לבערו בכל דבר וא"ל דאחשבי' דז"א דכיון דתשביתו ביטול הוא א"כ אדרבא לא אחשבי' וכל מה שעושה עכ"פ מבטל החמץ ול"ש שהתורה אחשבי' מדכתיב תשביתו דתשביתו היינו ביטול ודו"ק היטב כי כ"ז כתבתי מבלי עיון בשום ספר אולי הרגישו וברצות ה' אעיין בזה בל"נ ועיין ברי"ף פ"ג דסוכה במ"ש דקי"ל לולב א"צ אגד ואי לא אתנחי' בהושענא מערב יו"ט מנח לי' ביו"ט ושפיר דמי ואי אגיד לי ביו"ט לא אגיד ליה אלא באגודה של ירק וכו' ולפע"ד הכוונה דבאמת אם הי' צריך אגד הי' שייך אחשביה ולא הי' רשאי לעשות אף באגד שאינו קשר ממש אבל כל שא"צ אגד שוב לא חשוב קשר ומותר לעשות כל שאינו רק עניבה ודו"ק והנה במה שהבאתי קושית הפ"י הנ"ל דנימא דרחמנא אחשבי' למלאכה מדצותה לבטל ולכאורה צ"ב בהא דפריך בש"ס ריש לולב וערבה אמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת ופירש"י מה סייג לתורה מצאו בו ולכאורה צ"ב הא כיון דהתורה צותה ליטול הלולב א"כ רחמנא אחשבי' להטלטול הלז ולהוי איסור תורה וא"ל דאדרבא כיון דמה"ת ראוי למצוה ל"ש מוקצה וא"כ מה איסור בטלטול הא לא אקציה מדעתי' דז"א דא"כ גם מדרבנן מה שייך איסור טלטול כל עוד דלא ידענו שום טעם למה אסרו חז"ל א"כ לא הקצהו מדעתו וע"כ צ"ל דכל שאינו כלי לא חזי רק למצוה שייך איסור טלטול וכמ"ש בתו' שם וא"כ גם מה"ת יאסר כיון דאינו כלי והתורה אחשבה לנטילתו א"כ אסור בשבת דהו"ל טלטול ומלאכה וכמ"ש רש"י בביצה לענין חלה ובאמת שיש לדחות דא"כ כל דבר שצותה התורה לעשות יהיה אסור בשבת דהתורה אחשבי' למלאכה ודברי רש"י אינו רק בדבר דעושה לבער הדבר וכדומה אך ע"ד הפלפול נראה דהנה בלא"ה צ"ב דהא לא הוה טלטול כלל דחזי לכבד הבית ולולב הנאתו וביעורו שוה דעיקרו עשוי לכבד הבית וא"כ ל"ש טלטול וכבר נתקשה בזה הכ"ת ולפע"ד הדבר ברור כיון דהוה לולב ואקצי' למצוה שוב אסור לכבד בו הבית וכמו כל תשמישי מצוה ועסי' כ"א באו"ח ובט"ז ר"ס תרס"ד דכל דאגדי' להושענא אסור להשתמש בו ולפ"ז שפיר פריך דא"כ שוב ל"ש דאקציה מדעתו דהא אדרבא עיקר האיסור בא בשביל דאקצי' למצוה וזה דפריך טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת ובזה מיושב מ"ש התו' אף דחזי למצוה ולפמ"ש א"ש דאדרבא בשביל דחזי למצוה שוב הוה מוקצה ולפ"ז מה"ת דראוי למצוה שוב בודאי ל"ש לאסור דאינו מלאכה כלל ועיקר האיסור בא בשביל המצוה וז"ב ודו"ק הן אמת דבלא"ה צ"ב דהא מצינו שחז"ל אלמוהו למלתא בשב וא"ת לדחות מצות התורה וה"ה בזה אבל באמת ז"א כיון דהוה מצוה קבועה מה"ת ולעקרה ולגמרי זה א"א וכיון שבזמן שבהמ"ק קיים הי' כל שבעה אין יכולת ביד חז"ל לעקור לגמרי המצוה וכמ"ש התו' ביבמות דף ג' ע"ב וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ג בהדיא וע' בחידושי הריטב"א שביאר ג"כ כעין זה ובזה מיושב היטב דברי רש"י בדף מ"ג ע"ב ד"ה תחת האבנים ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו מחר האבנים והקשה המהרש"א דאמאי לא יטלטלו הא טלטול בעלמא הוא ודחי ע"ש ולפמ"ש א"ש דטלטול גוף המצו' שצוות' התורה פשיטא שאין כח ביד חז"ל לעקור מצות התורה מכל וכל אבל שם שקרה מקרה שכבשום הבייתוסים תחת האבנים בזה פשיטא שיש כח ביד חז"ל לעקור המצוה בשב וא"ת וז"ב ופשוט. והנה התו' כתבו דאף דכשישרף ויהי' אפר מותר מ"מ כיון שא"י להנות מהן בתחילת ביעורן אסור אף שבסוף יוכל להנות מהן כמו בנדרים ונדבות והמ"א סתק"ז סק"א הקשה על דברי הש"ע שם דמבואר דמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן ושוב כיון דאינו נהנה מהן אלא לאחר ששרפן מותר וה"ה בזה והנה שאל אותי הרב מו' אברהם קאמפף נ"י דדברי המ"א תמוהים דבשלמא לדידן דקי"ל דאמרי' מתוך כ... שיש צורך קצת א"כ ניהו דא"י להנות תיכף כל שיוכל להנות לאח"כ מדי צורך קצת לא יצא אבל שם קאי התו' אליבא דר"ע דל"ל מתוך א"כ כל שא"י להנות תיכף אינו מותר והנה יפה שאל וכבר קדמו דו"ז הגאון ז"ל בישוע"י שם אמנם נרא' דדברי המ"א נכונים דבאמת גוף דברי התו' תמוהים במה שדימו לנדרים ונדבות והרי בנדרים ונדבות טעם אחר הוא משום דמשלחן גבוה קא זכו וע' בדג"מ שם דהקש' על התו' לפי הבנת המ"א אך לפע"ד נר' הכוונ' דבאמת צ"ב הא באבוק' כנגדו שרי מה"ת ורק מדרבנן אסור וא"כ יוכל לשרפו ביו"ט ויהנה מהן אף שאבוקה כנגדו וכבר נתקשה בזה השעה"מ ה' יסודי התורה אך נר' לפמ"ש הריטב"א בקידושין דלכן המקדש בא"ה אינה מקודשת במידי דבעי שריפה והקשו התו' הא יכולה להנות באפרן וכ' הריטב"א דמ"מ במה שמקדשה א"י להנות רק באפר וז"א מה שקדשה בו ופנים חדשות באו לכאן ומעתה נר' לפע"ד ברור דמכ"ש זה דא"י לשרוף החמץ ביו"ט דהיאך שייך לומר דלכך מותר לשרוף החמץ ביו"ט בשביל שיכול להנות באבוקה כנגדו דכל הטעם דמותר הוא לפי שאינו אותו הדבר שאסור בהנאה וא"כ כיון שמה שנהנה אינו אותו דבר א"כ איך מותר לשרוף אותו דבר שאין בו צורך בשביל שיוכל להנות מד"א והרי כל עיר ההיתר הוא בשביל שאינו בא מן הממש ואינו אותו דבר שנהנה ממנו וז"ב כמש ומעתה ז"ש התו' כיון דכעת א"י להנות אף שיהנה כשיעשה אפר הא ז"ב אותו דבר ששורף ופנים חדשות בא לכאן והיאך יהיה מותר לשרוף החמ' בשביל שיהיה מותר באפר הא עיקר ההיתר בא לאחר שכלה החמץ ונעשו אפר ומעתה זה שהביאו מהך דנדרים ונדבות דכמו דשם לאחר שיקרבו האימורין יהי' מותר להנות מהבשר ואפ"ה אסור משל דמשלחן גבוה קוו וכאלו פנים חדשות בא לכאן וכמו שהוא כעת אי ראוי מקרי מכ"ש בזה כמו שהוא כעת אינו ראוי כלל פשיטא דא"י לשרפו אף שיוכל להנות א"כ ממנו ובזה מיושב מה שהקשו כלם מדברי תוס' בפסחים דף מ"ז ד"ה ואי שכתבו כיון דראויים אח"כ מקרי ראוי ולפמ"ש שם אותו הדבר בעצמו זיו ראוי אבל כאן אותו דבר כמות שהוא אינו ראוי וז"ב כשמש והרבה הארכר בזה בקונטריסי לזוז"ג ולפ"ז גם לענין מתוך נראה דע"כ ל"ש במתוך כל שהוא צורך קצת היינו כשאותו הדבר יש בו צורך קצת אבל כאן שהדבר עצמותו כגון עצים שנשרו מהדקל כמות שהם אינם ראויים רק לאחר שירפו ויהיו אפר זה לא מקרי צורך קצת דבאותו דבר אין צורך לגמרי והבן בברים כי נעמו ודברי המ"א נכונים אמנם נראה כיון דהאפר והאפייה בא מאותן עצים א"כ שוב י"ל דמקרי צורך קצת דהא יש צורך באותן עצים יבואו מהם האפר והחום ויבשל ויאפה המאכל וגם זה מקרי צורך קצת וז"ב ובזה נראה לפע"ד לישב הא דאמרו דש"מ דלא ס"ל לר"מ מתוך וכתבו התוס' דאי אמרינן מתוך הי' מקרי צורך קצת מה שצריך לבער וקשה לשיטת הפוסקים דביעור לא חשיב צורך קצת א"כ ל"ש מתוך ועמ"א סי' תמ"ו ולפמ"ש י"ל דמקרי צורך קצת במה שיוכל להנות אחר שיעשה אפר וכמ"ש אברא דעדיין קשה דא"כ היכא דייק דש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ דאמרינן מתוך והא הא בהא תליא דאם נימא דביעור חמץ בכל דבר שוב לא יוכל להנות מגחלתו וכמ"ש המג"א סי' תמ"ה דהא לא נעשה מצותו וא"כ שוב לא שייך מתוך וא"כ הא דמוכח דלא אמרינן מתוך הוא רק לפי מה דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ הו"ל חדא וכעין זה הקשה המ"א סי' תקי"ח והוא קושיא נפלאה אך באמת כבר כתבו האחרונים דדברי המ"א אינם נכונים ואף לחכמים דהשבתתו בכל דבר מ"מ אפרו מותר דעכ"פ נעשה מצותו דהא צריך לשרפו או לפררו ועיין במק"ח שם ובא"מ ח"ב בתשובתיו סי' י"ט אך לפע"ד הי' נראה דבר חדש בישוב קו' המ"א דהנה כיון דחמץ מצותו בשריפה אם כן אם נימא דמצות לאו להנות ניתנו א"כ דעת הפוסקים דאף הנאת הגוף בהדי מצותו נמי שרי א"כ שוב מותר להנות אף דחמץ אסור בהנאה מ"מ הוה מצות הגוף בהדי מצותו אברא דבש"ס פסחים דף כ"א לא נראה כן דהרי אמרו ולא יסיק בו תנור וכירים פשיטא לא נצרכה אלא לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה מ"ד בהדי דקשריף לתהני מיני' קמ"ל הרי דאסור להנות ואולי לכתחלה הוא דאסור וכמ"ש בהגהת מלמ"ל פ"ה מאשות דלכתחלה אסור להנות אף דמצות לאו להנות נתנו ובלא"ה נראה דדוקא לר"י יש לומר דשרי להנות אבל לחכמים דהשבתתו בכל דבר א"כ יוכל לקיים המצוה בדבר אחר שוב לא שייך מצות לאו להנות ניתנו דאפשר לקיים המצוה דהשבתה בכל דבר וכעין זה כתב הרשב"א בנדרים דף ט"ו דכל דאפשר לקיים באשה אחרת ל"ש מצות לאו להנות ניתנו ועיין בתוס' פסחים שם שכתבו דדוקא לר"י הוא דס"ד דמותר להנות בשעת שריפה ולא לרבנן ולפמ"ש הדברים מבוארים ודו"ק ובזה מיושב היטב הקושיא שהקשיתי דהיאך אמר דש"מ מתוך לא אמרינן הא אם נימא דביעור חמץ בכל דבר לא מוכח ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר הבאתי קושית הפ"י דאף דהשבתתו בכל דבר מ"מ התורה אחשבי' למלאכה ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב דהא יכול בכל דבר בשעת שריפה ואף דאסור להסיק זה אינו רק מדרבנן ומה"ת שרי ולפמ"ש דמצות לאו להנות ניתנו אסור לכתחלה גם זה אינו רק דרבנן ושם קאי על הקרא וצ"ל דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה ודמי לשריפת נותר דאין שורפין ביו"ט משום דעיקרו הוא בשביל המצוה ומה דשרי להנות בו אינו רק דלא הקפידה תורה להנות בשעת שריפה וכמ"ש התוס' בשבת דף כ"ה וה"ה כאן ולפ"ז אם נימא דהשבתתו בכל דבר שוב יקשה דיכול לפרר ולזרות לרוח דא"ל דהתורה אחשבה למלאכה דאם אתה אומר דהתורה אחשביה שוב לא יוכל לקיים בשום אופן הדבר ושוב מותר לשרוף ויכול להנות בהדי מצותו וא"ל דהא גוף המצוה הוא בשריפה דז"א דגוף המצוה אינו בשריפה דוקא רק בכל דבר וז"ב מאד ומעתה אי אמרינן מתוך שוב הי' שרי אף דהשבתתו בכל דבר דהא יכול לשרפו ג"כ ויכול להנות בהדי מצותו ודו"ק היטב כי קצרתי והוא חריף ועמוק ובגוף קושית הפ"י דרחמנא אחשביה למלאכה נראה לפע"ד דהנה כבר הבאתי דברי המ"א דלכך לא אתי עשה ול"ת דחמץ וידחה העשה והל"ת דיו"ט משם דהל"ת לא מצטרף לדחות ואני כתבתי בגליון דלפמ"ש הריטב"א בב"מ דף למ"ד דלכך לא דחי הל"ת ועשה דאבידה ל"ת ועשה דטומאה משום דרק העשה מקיים כשמחזיר האבידה ול"ת דלא תוכל להתעלם אינו רק במניעה כשאינו מזדקק אבל לדחות אין כח רק בעשה וכן נראה להמעיין בריטב"א שזה כוונת דבריו ויש להמתיק הדברים לפמ"ש הרמב"ן בפ' יתרו דהתורה הקפידה יותר שיעשה משלא יעשה ולכך דחי עשה ל"ת ולכך הל"ת אינו דוחה ולפ"ז נראה לפע"ד דה"ה בחמץ דאם שורף מקיים המצוה דתשביתו אבל הל"ת דב"י אינו מקיים בזה רק דאם לא היה שורף היה עובר בב"י אבל המצוה אינו רק עשה לבד מקיים אמנם לכאורה אינו דומה דבשלמא באבידה אם הי' נוטל ע"מ שלא להחזיר לא הי' מקיים המצוה כשהחזיר וכן להיפך אם הי' נוטל ע"מ להחזיר ולא החזיר אז לא הי' עובר בלאו דלא תוכל להתעלם רק בעשה לבד ולכך כל שמשיב אין כאן קיום הל"ת משא"כ בחמץ דמקיים הל"ת בעת שמקיים העשה אמנם ז"א דגם במשהה ע"מ לבערו אינו עובר ונמצא בעת השריפה אין בו רק העשה בלבד.