שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רכ״א (ב׳)

והנה בגוף הקושיא של הצל"ח דהו"ל דבר שיל"מ לכאורה הי' נראה לי דבר חדש דל"מ לפי טעמו של הר"ן דדבר שיל"מ הו"ל מב"מ זה לא שייך לענין טומאה אלא אף לפי טעמם של הפוסקים דעד שתאכלנו באיסור נראה לפע"ד דכיון דבמבשא"מ לא גזרו דיהי' דבר שיל"מ ומטעם דבא"מ לא נקרא ע"ש האיסור וכמ"ש בסי' ק"ב וא"כ זה שייך לענין איסור אבל בטומאה מה נ"מ בין מב"מ לשא"מ הא לא נקרא ע"ש הטומאה ובלא"ה נראה לפע"ד לכאורה דבר חדש דהנה לכאורה רציתי לומר דע"כ לא שייך דבר שיל"מ באיסור דרבנן רק באיסור דרבנן שהוא מעצמו אבל בדבר שאין איסורו מחמת עצמו רק מחמת גזירה א"כ ל"ש לומר דעד שתאכלנו באיסור הא זה גופא אינו אסור מצד עצמו רק משום גזירה וכל דאתה אומר דאין כאן איסור א"כ ל"ש לגזור אברא בהא דאמרו בביצ' ד' ר"א אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול והו"ל דבר שיל"מ מזה סתירה גלויה דהא שם ביצה אינה אסורה מחמת עצמה רק מצד גזירה אטו משקין שזבו או פירות הנושרין וא"כ לא שייך דבר שיל"מ ובשלמא על הא דאמרו בתחלת הסוגיא בשלמא ספק יו"ט ספק חול הו"ל דבר שיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ל"ק דלענין אם נתערב כיון דהביצה עצמה כבר נאסרה יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ שפיר שייך לומר דלא בטל אח"כ אבל על ר"א דחידש דאף שאותה ביצה עצמה הוה ספק יו"ט ספק חול לא אזלינן לקולא דהו"ל דבר שיל"מ וא"כ יקשה דהא אינו רק משום גזירה ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דר"א לשיטתו דס"ל ביבמות פ"ב דאפילו אם לא הותרה לאחר רק לאותו איש שמותר אליו היום אפ"ה חשוב דשיל"מ כיון שיש לו היתר בבירור א"כ גם כאן זה שחידש ר"א דניהו דלא נאסר מחמת עצמו רק משום פירות הנושרין עכ"פ חז"ל גזרו על זה ואינו היתר גמור אף שמותרת מצד עצמו מ"מ הו"ל דבר שיל"מ ובזה מיושב מה שהקשו הפ"י והצל"ח דמה חידש ר"א הא גם בהס"ד ידעו דהו"ל דבר שיל"מ ומה ס"ד דמקשה דבספיקא לא אזלינן להחמיר ולא מקרי דבר שיל"מ ובמסקנא מסיק ר"א דמקרי דבר שיל"מ ולפמ"ש א"ש דר"א לשיטתו אמנם אכתי יקשה הרי ביבמות דף פ"ב מסיק דהך דר"א בדותא הוא וכאן בביצה קי"ל כהך דר"א וע"כ צ"ל דכל דגזרו חז"ל אף שגזרו משום ד"א מ"מ נעשה איסור וגם ע"ז שגזרו יפול שם איסור ושייך דבר שיל"מ ועיין במהר"ם לובלין בשבת דף י"ח דהקשה כיון דלא גזרו חז"ל רק שמא יחתה א"כ כל שלא חיתה אין כאן מקום לאסור ע"ש ולפע"ד ל"ק דכל שגזרו חז"ל יהי' מאיזה טעם שיהיו גם ע"ז שגזרו הוא שם איסור כמו על אותו דבר ואף שלא בא לידי מכשול כיון שלפעמים יוכל לבא לידי מכשול גזרו ע"ז ושוב הוה כאיסור מצד עצמו וא"כ ה"ה בזה שפיר שייך דבר שיל"מ וזהו שחידש ר"א ולזה יש לומר שכוון רש"י שכתב שם אף בדרבנן כגון ביצה שגזר רבה משום פירות הנושרין וקשה הא כבר הקשה כן לר"י ולר"מ ולמה פירש רש"י דהגזירה משום פירות הנושרין ולמעלה בהס"ד לא פירש כן ולפמ"ש א"ש דזה שחידש כיון שגזרו משום פירות הנושרין הו"ל כאיסור מצד עצמו וז"ב ומעתה נראה לפע"ד ברור דזה לענין איסור דכל דרבנן גזרו יש לומר דנעשה איסור דרבנן אבל כאן בטומאת משקין לטמא כלים דאין טומאה מצ"ע רק שהוא מי"ח דבר שגזרו אטו משקין זב וזבה כדאמרו בשבת בסוגיא די"ח דבר וא"כ שוב ל"ש להחמיר בספק דא"ל דנעשה טומאה גמורה מד"ס דבאמת אינו טומאה גמורה דבכמה דברים מקילינן בטומאה דרבנן ובפרט לשרוף תרומה וקדשים דהוה חומרא דאתי לידי קולא וא"כ אינו רק מצד גזירה ושוב לא שייך דבר שיל"מ דהא בעצם אינו טמא כלל וז"ב ודו"ק כי הוא דבר חדש ובגוף דברי הצל"ח שחידש דדבר שיל"מ בדרבנן להחמיר לא אמרו בדבר שהי' לו חזקת היתר ודחיתי לעיל הנה כעת מצאתי בב"ח יו"ד סי' ק"ז שדעתו דדוקא באתחזיק איסורא הוא דאמרינן דבדרבנן דבר שיל"מ לא בטל והפר"ח באו"ח סי' תצ"ז חולק על הב"ח ועיין בשלום ירושלים ריש ביצה שמפלפל בדברי הב"ח האלו ולא הזכיר דברי הצל"ח האלו.