שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רי״ח (י״ד)

והנה במ"ש למעלה הלא מראש דאם נימא דשיאור הוה ספיקא צ"ע אמאי לא מוקמינן בחזקת מצה כאשר היה מקודם כעת נתישבתי דכיון דלר"י יש ספק אם בריה הוה והיינו אולי יצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא וא"כ עכ"פ ל"ש להעמידו בחזקת מצה שהרי מכלל מצה עכ"פ יצא ואף דיש ספק אם זה לא מקרי ג"כ חמץ אבל עכ"פ מידי מצה יצא ואתרע חזקת מצה וכבר כתב הפ"י בגיטין דף כ"ח דכל דהספק באותו דבר בעצמו מגרע כח החזקה קמייתא ואתרע לה החזקה ע"ש וה"ה כאן דיצאתה כבר מחזקת מצה והספק הוא על החמץ אם נתחמצה או לא והנה ק"ל בהא דמסופק הש"ס בחולין אי ר' יהודה משום ספיקא אסר לה לשיאור ולכך האוכלה פטור משום דהו"ל התראת ספק וקשה לי טובא דהא ר' יוחנן ס"ל במכות דף ט"ז דר' יהודה ס"ל התראת ספק שמיה התראה וא"כ למה פטור וגם קשה בפסקי הרמב"ם דהרמב"ם פסק דהתראת ספק שמי' התראה ועיין בפט"ז דסנהדרין ובה' שבועות וגם בזה יש עקולי ופשורי ועכ"פ צ"ע דהיאך שייך לומר דהוה ספק ובגוף דברי האהע"ז דשיאור דמתניתין דאמרו ישרף והאוכלו פטור היינו משום דהוא ספק אי בריה בפ"ע והוא תימה גדולה דהא אח"כ מבאר המשנה ובש"ס שם דלר"י בשיאור דידי' היא כן וע"ז תנן דבסידוק ישרף והאוכלו חייב כרת ומשמע דקמ"ל דהשיאור דידי' פטור מכרת וע"ז ל"ש הטעם דבריה בפ"ע או ספק דדוקא לענין מלקות שייך זאת וגם תימה לי דהא כל הטעם דר"י דחמץ בשריפה אולי הוא משום דיליף מנותר שישנו בבל תותירו והיינו דעובר על בל יראה ובל ימצא וא"כ ל"מ אם נימא דהוא בריה בפ"ע א"כ לא שייך ב"י וב"י דהא אינו חמץ גמור או משום ספיקא וא"ל דעכ"פ עובר בב"י וגם יקשה דא"כ יהיה תחלתו להחמיר וסופו להקל דעכ"פ לא שייך לשון ישרף ובאמת שגוף האבעיא בחולין שם אי ספיקא הוא או בריה בפ"ע הוא תמוה. ובמ"ש למעלה בענין נעבדה בו עבירה מרש"י סוטה למ"ד מצאתי בנו"ב מהד"ת חאו"ח סי' ס"א דחמץ אסור משום דנעבדה בו עבירה ובזה יש לישב דברי הפרמ"ג או"ח סי' תמ"ט והמק"ח תמה עליו ולא ראה דברי הנו"ב הנ"ל ודו"ק והנה בהא דאמרו פסחים מ"ג אמרת שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה ומה קושיא דלמא לכך ישרף דחיישינן שמא תתחמץ ויעבור על ב"י וא"א לאפותו ביו"ט דאסור מדרבנן ובצונן ל"מ כמ"ש המ"א סי' תמ"ב ס"ק א' לישב דברי הטור ולכך ישרף ובאמת גם דברי המ"א לכאורה צ"ב דלמה לא יבטל קודם שנעשה חמץ גמור ועדיין בידו לבטלו וצ"ל דביו"ט אסור לבטלו דביטול הוא מתורת הפקר ואסור להפקיר בשבת ויו"ט וכמ"ש הפר"ח סי' תל"ד וכן מצאתי בליקוטי הרמב"ן בפסחים פ"ק במה שחקר שם בענין ביטול ובגליון הש"ע או"ח סי' של"ט הארכתי בזה וא"כ שוב קושייתי ג"כ קשה.