שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רי״ח (י״ג)

והנה במ"ש למעלה דבמ"ש הרשב"א מיושב קושית התוס' במנחות נ"ד דשאני הוצאה משאר איסורין וכ"כ בחק נתן כעת עיינתי בזה וראיתי דעדן לא העלה ארוכה דבאמת מה שחידש הרשב"א דהוצאה חייב אף בלא הי' בו כשיעור בתחלה וחזר ותפחה באמת הרמב"ם לא כתב כן בפי"ח הלכה כ"ה דאם הוציא פחות משיעור וקודם שינוח חזר ותפח כשיעור דפטור והטעם פשוט דבעינן תחלתו וסופו בשגגה וכאן אין תחלתו וסופו בשגגה דאם הי' נודע לו לא הו' שב מידיעתו דהא לא הי' בו כשיעור ובזה נראה לפע"ד לישב קושית התוס' דשם כיון שבתחלה הוציא לזריעה וא"כ ממנ"פ הי' שב מידיעתו דהי' חייב על זה או משום זריעה או משום אכילה לכך חייב ממנ"פ וז"ש כיון דאלו אשתק חייב משום זריעה השתא נמי מחייב והיינו דבהוצאה עכ"פ שב מידיעתו משום דראוי לזריעה ואדרבא אי שייך להקשות להיפך איכא לאקשויי בהוציא כגרוגרת לאכילה ואח"כ צמקה ונמלך לזריעה דחייב דבתר השתא אזלינן אך גם שם ל"ק דהא עכ"פ בין כך ובין כך חייב וז"ב ומיושב היטב קושית התוס' והרשב"א הנ"ל וגם פסקי הרמב"ם מיושבים היטב דמה דאזלינן בשבת בתר השתא היינו משום דכמו שהוא כעת לא חסר השיעור דהא באמת נתפח ואף דנימא דמשערין לכמו שהי' הא בתחלה הי' ג"כ כשיעור ואנן עיקר קפדינן בשוגג דאם הי' נודע לו הי' שב מידיעתו וכאן בין כך ובין כך הי' שב מידיעתו ועיין ברמב"ם פח"י משבת ודוק היטב כי קצרתי ואכ"מ לקבל ארוך הנה אגב אורחא נתבאר כאן ענין נכבד בסוגיא עמומה וע' שבת דף ע"ז גבי דם יבש בכזית ובתוס' שם. ונחזור לענינינו דבמה שכתבתי למעלה לחלק בין לתיתה דחמץ למנחות ובלא"ה נראה לי ברור בישוב קו' מהרש"א דלרבא למה לא לתתי החיטין של מנחו' ולפע"ד נראה דהנה סתם לתיתה שהוא לותת שיסיר סובין זה אינו לתיתה גמורה ואינו חמץ וז"ש רבא דמותר ללתות ומביא מהך דיוצאין בפת נקייה וא"א לנקייה בלי לתיתה אבל חיטין של מנחות שיהי' סלת זה א"א דסלת שיהי' כ"כ נקייה ולבינה צריך רחיצה ולתיתה יפה וזה א"א לשמרו מחמץ ובזה מדוקדק היטב הדק לשון רבינו בפ"ה מחמץ ה"ז שכתב החיטין מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד כדרך שטוחנין הסלת הרי שנקט שמותר לבלול כדי שיסיר סובן ובטחינה נקט כדרך שטוחנין הסלת ולא נקט לתיתה כדרך שלותתין הסלת וז"ב בישוב קושית מהרש"א ובתשובה הקשיתי דאמאי לא פריך הש"ס מהך דנטף מרוטבו על הסלת ואיך שייך סלת בלי לתיתה וכאשר כתבתי קושייתי לכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' השיב לי שהרי רבא אמר מותר ללתות מוכח בהדיא דיכול לשמרה מחימוץ בשעת לתיתה והא דכתבו האחרונים דלתיתה חמץ גמור הוא היינו בלוקח מן השוק דלא שמרוהו כלל ואז ודאי נתחמץ אבל נטף מרוטבו על הסלת אף דמיירי בלתיתה מ"מ שמרוהו מן החימוץ סוף דבר חסר הקדמה אחת בדבריך ומי יתן ואוכל לרדת לסוף דעתך והשבתי כי חכם עדיף מנביא כי קצרתי ועיקר קושיתי הי' כיון דהוא סלת וע"כ א"א בלי לתיתה גמורה וזה א"א לשמרו מחימוץ והרי חיטין של מנחות דודאי מצוה מן המובחר שיהי' נקייה ולא לתתה משום דא"א לשמרו וכמ"ש התה"ד בהדיא דסלת הוא חמץ גמור ע"ש בסי' ק"ט ובאו"ח סי' תנ"ג וא"כ קושיתי קשה טובא וגם לפי הבנתך בדברי הייתי יכול להצדיק דברי דעכ"פ רבא דאמר מצוה ללתות הי' לו להביא ראיה מהך דנטף מן רוטבו על הסלת דסלת בודאי א"א בלי לתיתה וצע"ג וראיתי בצל"ח שנדחק בישוב קושית מהרש"א וגם בנו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ע"ט נדחק בזה ומחוורתא כמ"ש ואגב אמרתי במה שנדחק שם בביאור דברי רבינו בפ"ה מחמץ הל' ח' ט' לפע"ד הפשוט דמ"ש שצריך שימור מכל צד חמץ היינו לפי שבחמץ לא בדילי מיניה ומטעם זה הוסיפה תורה שעובר על ב"י וא"כ לכך אף בלא נתבקע אסור ולכך צריך להזהר לשמרו משעה שנקצר דעכ"פ יש צד חימוץ ושמא לא יזהר בו לפי שלא בדילי מיניה כולי שתא ובזה נראה לפע"ד הא דאמרו בפסחים דף ל"ח ושמרתם את המצות המשתמרת לשם מצה יצא זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ודייק הפר"ח בסי' תנ"ג דמכאן מוכח דבעי שימור מן התורה לשם מצה ע"ש לפע"ד הוא פשוט דהכוונה הוא ששמירה ששומרין לשם מנחות אינו כ"כ שמירה דאף אם יפסול קצת יכול להביא אחרת וגם אינו מעכב הזבח אבל כאן יעבור על ב"י ויאכל חמץ שהוא בכרת א"כ השמירה בעצמותה מעשה כל שהוא לשם מצה וכעין שכתב הצל"ח ונו"ב שם בישוב קושית מהרש"א ע"ש וז"ב ופשוט. והנה בהא דקאמר הש"ס במנחות דף ס"ט ע"ב דבעי ר"ז חטים שירדו בעבים מאי ופריך הש"ס אי למנחות אמאי לא וקשה הא אמר שמואל חטים של מנחות אין לותתין אותן והרי לפירש"י הוה חיטים האלו במדינה שהיתה באוקיינוס וכששתו העבים בלע ספינה מלאה חטים וכמ"ש רש"י שם והוה כהאי ארבא דטבעה בחישתא דאסורי למנחות ואולי הקושיא קאי לאותן מנחות של תודה ושתי הלחם דהוא חמץ אך אי קשיא הא קשיא לפירוש ר"ת דע"י נס ירדו בעבים כי הנך אטמהתא יקשה אמאי לא בעי למצה של פסח אם כשרות מי נימא דמקרי שימור משעת קצירה או לא וכעין דבעי לשתי לחם וע"כ דאינו רק חומרא בעלמא ול"ש בעיא בכה"ג ודו"ק שוב נראה לפע"ד דאפשר דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל דלדידן ל"צ שימור משעת קצירה דבאמת כל עיקר דיוקו של רבא דמצוה ללתות ממה דבעי שמירה דאל"כ מה שייך שמירה ולפ"ז אם נימא דאסור ללתות מקיים שימור במה שאינו לותת דעיקר שימור הוא שלא יחמיץ וא"כ כיון דהאידנא אין בקיאין בלתיתה שוב א"צ שימור וסגי במה ששומר משעת קצירה שאינו לותת ועיין ברמב"ם פ"ה מחמץ ה"ח ט' שם ודו"ק.