שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן א׳ (י״ד)

והנה בגוף הקושיא שהקשה הפ"י על התוס' דלר"א א"צ קיום על עידי חתימה כלל נראה לפע"ד דבר נכון דהנה בהא דאמרו לרבה סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן ופירש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד כגון שכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש והקשו בתוס' דבהוחזק שני יוסף ב"ש בעיר אחת מה מהני אפילו נכתב לשמה פסול לגרש לר"מ דבעי מוכח מתוכו ולר"א צריך ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח וליכא ע"ש ולכאורה נראה לפע"ד דבאמת בכאן לא הוחזק רק שמו כשמו ורק ששמות הנשים שוות אבל אינם בעיר אחת דהרי מיירי ששולח הגט למדינת הים וא"כ י"ל דבאמת נשא שם אשה ומעולם לא היתה בעיר הזאת וא"כ הרי לא הוחזקו שמות נשותיהם שוות וא"כ חיישינן שמא אינן בקיאין לשמה ובאמת שמות נשותיהם שוות ג"כ ולכך חיישינן ואף לפי מה דמבואר בסי' קל"ו דכל ששמות הבעלים שוות צריך לכתוב ג"כ סי' מ"מ יש לומר לפמ"ש הב"י בבדק הבית בשם הריטב"א דאף דהוחזק שני יוסף ב"ש בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה מ"מ זה כשהנשים בכאן אבל כששולח גט לאשה משום עגונה אקילו רבנן בה והמנו לשליח שמכיר להאשה וסמכו עליו כשנים ע"ש ולפ"ז יצא לו להריטב"א הך דינא מכאן וכן פירש הך דרבנן אצריך ומשום עגונה הקילו בה רבנן ומצאתי בט"ג ובת"ג שהרגישו בזה דע"כ דהתוס' לא ס"ל כהריטב"א דלהריטב"א אין מקום לקושיתם ולפ"ז צ"ב לכאורה מה פריך הש"ס אי לר"א כתיבה לשמה בעי חתימה לא בעי לשמה דמה קושיא כיון דלרבה עיקר החשש משום דלמא מצא כתוב שמו כשמו והנה בפרק כל הגט מבואר בתוס' ד"ה בע"מ דע"מ אין מדקדקין כ"כ אם שמותיהן שוות אבל ע"ח מדקדקין ולפ"ז לכך בעי בפנ"ח דאז העדים מדקדקים ולא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אבל בפנ"כ לבד ל"מ דע"מ אין מדקדקין אמנם זה אינו דהרי ממנ"פ שוב לא מועיל בפנ"כ כקושית התוס' וע"כ כשיטת הריטב"א דמשום עגונה אקילו וסמכו על השליח וא"כ למה צריך ע"ח שידקדקו וז"ב ומעתה שפיר מקשו התוס' דלמא ע"ח בשביל קיום דא"ל דלר"א לא בעי ע"ח כלל דז"א דבאמת גם לר"א יש לומר בשולח ע"י שליח צריך ע"ח דניהו דבעגונה אקילו בה רבנן היינו דסמכו על השליח כשנים אבל מ"מ למה לא נצריך ע"ח ויהיו עדים דדקדקו שלא יהא שמותיהן שוות וכל מה דנוכל לתקן מתקנינן ודו"ק. ובגוף דברי רש"י הנ"ל דשליח קבלה א"צ לומר בפ"נ ובפנ"ח נראה לפע"ד דבר חדש עפמ"ש הט"ז באהע"ז סי' י"ז דלכך ע"א בקטטה לא מהימן דחיישינן דמשקר כמ"ש הרמב"ם וכלם תמהו דמנ"ל זאת וכתב הט"ז ע"פ מה דאמרו גיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרו מעשה לא עבדי והקשו התוס' מחכם שאסר דנימא דדיבורא מקרי ואמר וכתבו דדיבור שע"י נגמר המעשה גם דיבורא לא אמרו ולפ"ז גם בע"א בקטטה כל דסמכינן שבודאי תידוק שוב לא יבא מעשה על ידו וחיישינן דלמא משקר ע"ש ודפח"ח ולפ"ז גם כאן כל מה דחיישינן בשליח האומר בפ"נ ולא נימא דמלתא דעל"ג לא משקרי ובפרט במקום עגונא צ"ל כיון דאם יבא הבעל ויערער אזי הבעל נאמן אם לא יאמר בפ"נ וא"כ שוב לא הוה דיבורו של השליח רק דיבור גרידא דלא יצמח מעשה דסבר כשישמע הבעל שרוצית להנשא יבא ויערער ויהיה נאמן וא"כ שוב לא נאמן השליח ולכך הצריכו שיאמר בפ"נ וע"כ מידק דייק וכל שהאמינו לשליח אף כשיבא הבעל ויערער לא יהיה נאמן שוב הוה דיבור דאית ביה מעשה ולא חיישינן שמא ישקר ולפ"ז זהו בשליח להולכה אבל בשליח קבלה דכל שאמר שהוא ש"ק היא מתגרשת תיכף שוב הוה דיבור דאית ביה מעשה ועל ידו נגמר המעשה דבשלמא בשליח להולכה הוא צריך לבא לב"ד ולומר שהוא ש"ה וא"כ לא נגמר על ידו והאשה כשתרצה להנשא תדייק פן יבא הבעל ויערער אבל בשליח קבלה ע"כ בא מעשה על ידו ונאמן השליח ובזה יש ליישב קושית הפ"י דבעבד אף דהוה כש"ק מ"מ עדיין ביד העבד אם להנשא לב"ח או לא ועוד לא נגמר המעשה על ידו רק שיצא לחירות אבל לא יעשה איסור ובזה שייך לומר דלא הוה רק דיבורא בלבד כנלפע"ד וצ"ע כי כתבתי בהיותי בטריסקאוויטץ שנת תרי"ב כ' תמוז ד' פנחס ולא עיינתי בספר ודו"ק.