שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רי״ח (י׳)

ובזה הן נסתר מחמתו מה שחידש הגאון בנו"ב מהד"ק חלק או"ח דלמאן דס"ל דמ"פ עם מים הוה נוקשה ע"כ דנוקשה הוא מן התורה דאל"כ איך שייך ריבוי למנחות נסכים לחימוץ ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם לענין מנחת נסכים דפשיטא דמ"פ עם מים הוה נוקשה דר"י ואינו מצה ואף דכתיב לא תעשה חמץ כיון דעיקר איסור החמץ נצמח ממה דבעי מצה וכל שספק אסור דאינו מצה שוב נוקשה אסור מה"ת דמקרי חמץ דיש לו חזקת איסור אבל בחמץ דהאיסור הוא בשביל החמץ כל שאינו חמץ בודאי שוב נוקשה אינו מן התורה ובזה יש להאריך הרב' ואכ"מ שוב מצאתי כעין סברא זו ברשב"א בחידושיו ליבמות דף מ"ם דאמרו אי לא מצה היא מצות אמר רחמנא וכתב הרשב"א וז"ל תמיהא לי אמאי שבקי' ללא תאפה חמץ דכתיב ברישא והו"ל למימר אי לא מצה הוא לא תאפה חמץ אמר רחמנא וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט ואפילו ת"ל שאינו מצה חמץ ברור אינו להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל והרי מבואר דכל דהפסול משום חמץ בעי חמץ ברור וכל שהפסול משום מצה בעי מצה ברור והוא הדבר אשר דברתי ודו"ק ובזה אני אומר הא דפריך הש"ס בפסחים דף מ"ם ראי' דאסור ללתות מהא דאמר שמואל דחיטין של מנחות אין לותתין אותם וקא קרי ליה סולת והקש' המהרש"א דאמאי לא אקשה בפשיטות דאמאי יהיה במנחות אסור ללתות ובפסח מותר ובאמת שגם לדידן קשה דאנן קי"ל במנחות דאין לותתין ובה' חמץ ומצה פסק הרמב"ם דחיטין מותר ללתות וכבר הקשו כן האחרונים ולפמ"ש א"ש דבאמת לענין מנחות דהפסול הוא בשביל דאינו מצה א"כ לתיתה אסור דעכ"פ נוקשה דר"י שייך בלתיתה וצריך שמירה יפה אבל לענין חמץ דבעינן שלא יהי' חמץ וחמץ ל"ש בלתית' ובפרט בחיטין ולכך לא הקשה רק מדקרי לי' סולת ש"מ דקרי לי' סולת אף בלא לתיתה והוא קאמר דלא משכחת לי' סלת בלי לתיתה וז"ב אברא דבאמת צ"ב דלמה לא הקשה לו מהא דכתיב בתורה סולת בהרב' מנחות ואיך שייך סולת בלי לתיתה ואולי דבקרא בודאי לא קפדינן על הלתיתה דמה"ת לא חיישינן כלל ומה דאמר שמואל אין לותתין הוא רק מדרבנן דלכל מסור וחשו חז"ל על לתיתה אבל מה"ת לא חיישינן כלל וז"פ והנה קשה לי בהא דאמרו במנחות דף נ"ב ע"ב כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ ונחלקו ר"מ ור"י כיצד הן מחמצן דר"מ אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמצן ור"י ס"ל דמביא שאור ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה וקשה כל הטורח הזה למה לי והא אמרו בפסחים דף ל"ו ודף מ"ם דחיטין של מנחות אין לותתין אותן כדי שלא יחמיצו וא"כ בתודה ושתי הלחם אמאי אין לותתין ונמצא שיתחמץ וא"ל דמ"מ לא הוה חמץ גמור דהרי כיון שנעשה סולת וסלת כתב התה"ד דהוה חמץ גמור ויכול ללותתו היטב היטב שיתחמץ ויהיה חמץ גמור ולמה לא ילתות אותו לגמרי שיהיה חמץ והיא תימה גדולה לפע"ד הן אמת דבלא"ה קשה למה לא הי' יכול לחמצה במים שהרי כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו וא"כ בזה שהי' צריך להיות חמץ הי' יכול ללוש במים שאז יתחמץ אבל זה ל"ק דהרי ר"מ אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמצן אר"י אינה מן המובחר אלא מביא את השאור ונותנו לתוך המדה וע"ז אמר ר"מ דאף היא היתה חסירה או יתירה וא"כ ה"ה בזה דאם אתה אומר שילוש כ"כ במים יהי' הנפח רב ולא יהי' כמדת עשרון וגם אינו מן המובחר דמ"מ לא הוה חמץ גמור אבל לתיתה בודאי הוה חמץ גמור ולא הוה חסר או יתר כלל שהחיטים עצמם מחומצים היו כשעלה עליהם חמים וא"כ קשה טובא דלמה היו לותתין ויתחמץ ולפמ"ש למעלה דנוקשה אף שאינו חמץ גמור מ"מ מצה לא הוה וא"כ אפשר דלתית' במים לא הוה חמץ רק נוקש' וא"כ בשתי הלחם ותודה דבעי לחם חמץ וזה לאו לחם חמץ מקרי אבל כ"ז אינו נוח לי דמשמע דע"י הלתיתה הוה חמץ ובפרט אם שהה בלתיתה וא"כ כיון דבעי סולת נקיה ולמה לא ילתתו אותו היטב וישהה בלתיתה ויתחמץ וצע"ג לפע"ד ועיין במנחות דף נ"ג ע"ב דפריך ולשקול פורתא מינה ולחמצי' מאבראי וכו' ומשני דלמא אתי לאתויי מעלמא וא"כ קשה טובא דכל הטורח למה ליתי וללתות דיהי' חמץ.