שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רט״ו (ג׳)

ובזה מיושב היטב מ"ש רבינו בפ"ז מפרה הלכה י"ח שחט את הפרה ונשחטה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשירה שהרי לא נתכוין למלאכה ותמה הכ"מ שזה היפך דברי הש"ס בחולין דף ל"ב דאמר רבא דלר"נ פרה פסולה ולפמ"ש א"ש דהרי הראב"ד בפ"ז כתב שמלאכה פוסל בשביל היסח הדעת וכתב שיש לזה שורש בגיטין והיינו בדף נ"ג שם בהא דאמר דאסח דעתי' ועכ"מ שם ויבואר לפנינו אבל שטת רבינו דמלאכה אינו נפסל משום היסח הדעת ולפי"ז במי חטאת לא נפסל רק קודם הקידוש משום מלאכה ולאחר הקידוש נפסל משום היסח הדעת וזה אינו רק דרבנן וכמ"ש וא"כ ה"ה בפרה עצמה יש לומר דדוקא בתחלה קודם שחיטתה הוא דנפסל משום מלאכה ולאח"כ לא נפסל רק משום היסח הדעת והרי הראב"ד כתב דנפסל משום היסח הדעת ע"ש בפ"ז ה"א וא"כ ממילא גם לרבינו הוא כן תחלתו של פרה נפסל משום מלאכה ואח"כ אינו רק משום היסח הדעת ואינו רק דרבנן ולכך לא נפסלה הפרה ורבא לשטתו דס"ל בגיטין שם דפסול מלאכה משום היסח הדעת וכמו שנסתייע הראב"ד מגיטין דף נ"ג שם וא"כ שפיר אמר דפסול לר"נ משא"כ רבינו דפוסק בזה כהירושלמי דהיסח הדעת אינו רק דרבנן ולכך הפרה כשרה וז"ב לאמיתה של תורה לפע"ד והנה הכ"מ בפ"ז מפרה שם כתב דלדעת הרמב"ם יתפרש הך דגיטין כמ"ש הר"ש בפ"ט מפרה במשנה דשתתה בהמה או חיה דמיירי במי שאינו בעל המים שאינו פוסל משום מלאכה רק משום היסח הדעת וראיתי בחזון נחום על סדר טהרות פ"ז משנה ב' שתמה על הכ"מ דלמה הוצרך למשכן נפשי' ולומר דמיירי באינו בעל המים הא אף בבעל המים ס"ל דנפסל משום היסח הדעת לאחר קידוש וכמ"ש בפ"י מפרה הנ"ל ובמחכ"ת הנ"ל זה ליתא דשם ע"כ באינו בעל המים דשם פוטרו מדיני אדם וחייב בד"ש וא"כ ע"כ באינו בעל המים מיירי וז"ב אך גוף דברי הר"ש צ"ב דלמה באחר לא יפסול משום מלאכה רק משום היסח הדעת ולפע"ד נראה דבאמת אם נימא דאין אדם אוסר דבר שא"ש אף במעשה א"כ שוב א"י לפסול מימיו של חברו אף כשעשה מלאכה דבודאי לא נקרא רק מעשה זוטא וגם אולי אף במעשה רבה לא מצי למפסל כמבואר בסוגיא דרבוצה וביו"ד סי' ד' וא"כ לכך ל"מ אחר למפסל רק בשביל היסח הדעת וסוף הסיח דעתו והרי בעי משמרת וכעין מ"ש הרא"ה דמ"מ אסור באכילה דהוא לא שרי לה וז"ב ובזה יש לישב דברי רבינו הכ"מ בפ"ג מפרה שם שכתב א"נ י"ל לדעת רבינו דהתם בשלא עשה מלאכה בגופו אלא בכנגדו לכך לא מפסל אלא משום היסח הדעת והוא תמוה דמה תירוץ הוא זה דהא הן הן דברי הראב"ד דכל שאינו מלאכה בגופו לא נפסל משום מלאכה רק משום היסח הדעת וא"כ מבואר כשיטת הראב"ד וכבר התפלא בזה החזון נחום ובאמת שהוא תימה רב' ולפמ"ש י"ל דהכ"מ הכי קאמר די"ל דבאמת מלאכה פוסל אף בלא הסיח הדעת רק דשם דע"כ מיירי באינו בעל המים דאל"כ לא שייך לחייב בד"ש דהא עשה בעצמו הנזק לעצמו וע"כ דמיירי באחר אם נימא דבמעשה מצי לאסור וכדנחלקו בזה האמוראים בסוגיא דרבוצה וא"כ לכך ע"כ צ"ל דנפסל בהיסח הדעת בלא עשה מלאכה בגופו וא"כ לא עשה מעשה וא"י לאסור כ"א בשביל היסח הדעת אבל בעשה מלאכה ויכול לאסור א"צ היסח הדעת אבל בבעל המים בעצמו שפיר אוסר במלאכה אף בלי היסח הדעת וז"ב ודו"ק היטב ובזה מיושב קושית החזון נחום דהקשה דלמה נקט רבא בכנגדן והא אף בגופו לא נפסל כל דלא אסח דעתי' באחר שאינו בעל המים ולפמ"ש י"ל דרבא ס"ל דבעשה מעשה אוסר וא"כ אף אחר היה יכול לאסור כל שעשה מעשה בגופו וז"ב ובזה יש לישב גם מ"ש החזון נחום דמ"ש בפרה דתולה רבינו הטעם הפסול משום היסח הדעת ומפיק לי' מלעיני' ומ"ש כאן במי חטאת דכתבד מלאכה מפסול משום מלאכה ולפמ"ש א"ש דבאמת היסח הדעת דמי חטאת דהוא לאחר קידוש דמבואר בירושלמי דאינו רק דרבנן לכך ע"כ מלאכה דפסלו תורה אינו בשביל היסח הדעת ולכך הפריד הענינים אבל שם בפרה דמבואר בקרא דלעיניו שלא יסיח דעתו וא"כ לכך כתב משום היסח הדעת.