שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רט״ו (ב׳)

והנה בהא דאמרו בפסחים דף י"ח רב אשי אמר לעולם בטלו במעיה לגמרי משום דהו"ל משקה סרוח לכאורה תמי' לי טובא דהא הרמב"ם פ"א מטומאת אוכלין הלכה כ"א כתב דכל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הרי"ז בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם ע"ש ואם כן אמאי בטל במעיה הא ניהו דנעשה סרוח מכל מקום היא בטומאתו כיון שמתחלה נטמא קודם שנפסד וא"ל דניהו שלא יצא מטומאתו היינו לעצמו אבל לא יוכל לטמאות להבהמה שכבר נפסד דז"א דכיון שנשאר בטומאתו ממילא מטמא אחרים וכן משמע בפסחים דף מ"ה דכ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב מטמא טומאת אוכלין ואם כן מה מועיל משקה שסרוח אך נראה דמכאן ראיה ברורה לשיטת רבינו דס"ל דדוקא כשנטמא ואחר כך נסרח הוא דלא פקע הטומאה ממנה אף שנסרח אבל לקבל טומאה כל שנפסל מאכילת אדם אינו מטמא ודלא כראב"ד דס"ל דגם מקבל טומאה לכתחלה כל שלא נפסל מאכילת כלב ובתשובה הארכתי בזה ולפ"ז כאן דבעוד שלא נפסל ממי חטאת לא נטמא מתורת משקין טמאים ואימת מקבל תורת משקין טמאין משהוא במעיה דנפסל ממי נדה משום היסח הדעת וכמ"ש התוס' דדוקא במעיה ולא כשאינם במעיה ע"ש וא"כ אז נעשה סרוח ואינו ראוי לאדם עכ"פ ושוב אינו מקבל טומאה וז"ב מאד ובזה נראה דלפמ"ש התוס' בשם התוספתא דמפרש דטעמי' דר"י משום דכתיב למשמרת יצא אלו שאינן למשמרת הואיל ששתתה מהן פרה ולפ"ז נראה לי דהתוספת' פליג על מה שנראה מלשון המשנה דדוקא במעיה וגם בפיה נפסל דאינו למשמרת עוד ולפ"ז נ"ל דכיון דאז לא נסרח עדיין טרם שבא אל מעיה דהרי לא נפסל בחזר והקיאן קודם קידוש רק משום דאינו תלוש להכלי או משום מלאכה ולא משום שהוא משקה סרוח ואינו ראוי להזאה וע"כ דלא נפסל בשביל זה קודם שבא למעיה וא"כ כבר קבלה טומאה ושוב ל"ש משום משקה סרוח. ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם פט"ו מפרה ה"ז הטעם משום שאינן שמורים למי נדה ולא הזכיר כלל טעמיה דרב אשי משום משקה סרוח ולפמ"ש א"ש דל"ש כלל טעמי' דר"א לשיטתי' וכמ"ש וע"כ לא הזכירו וס"ל דלכך אינו טמא דלטמא אחרים לאו דאורייתא ועצל"ח ולכך לא גזרו בזה ועיין בתוס' שהקשו כיון דפרחה מהן טומאה חמורה ט"ק נמי לא לטמא ומשמע דהטומאה קלה אינו רק לאחר שפרח הטומאה חמורה והיינו לאחר שנפסל ממי נדה וא"כ שפיר תירוצא דר"א דמשקה סרוח הוא וכמ"ש ובזה יש לישב הנדון הנ"ל דבאמת בהס"ד ל"ק כלל קושית התוס' די"ל דקודם שפרחה הטומאה חמורה ג"כ מטמא משום משקין טמאים וא"כ א"צ הכשר ורק דבטלו במעיה וטומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמא והא דמקשה דסמך על הקושיא שאח"כ והא בשרה טמא קתני ולכך לאחר שהקשה והא בשרה טמא קתני שפיר הקשו התוס' דאיך אפשר שתטמא בשרה לת"ק והא פרחה הטומאה אבל לר"י שפיר י"ל דבמעיה בטל לענין טומאה חמור' וכדמשני באמת ובלא"ה י"ל דזה ידע המקשן ג"כ דבטל משום משקה סרוח רק דס"ל להמקשן דכל שכבר נטמא אף שנסרח אח"כ א"י מידי טומאתו לט"ק עד שנפסל לכלב כמו דס"ל לבר פדא בבכורות דף כ"ג ולט"ח סגי באינו ראוי לגר וא"כ ל"ק קושית התוס' ובאמת כל שכבר נטמא משום משקה נשאר בטומאתו אף שפרח ממנה טומאה חמורה דדוקא כשפרחה ט"ח מצד עצמ' הוא דאינו מטמא ט"ק עוד דצריך הכשר אבל כאן משום דסרוח הוא דאינו מטמא וא"כ ל"ק קושיות התוס' אבל על הת"ק שפיר מקשה דהוא ס"ל בשרה טמא והיינו משום דנפסלו בהיסח הדעת וא"כ אינו ראוי מצד עצמותה וכמו שהקדימו התוס' וא"כ שפיר הקשו דשוב גם טומאה קלה לא תטמא אבל לר"י דאמר דבטלו במעיה והיינו במעיה דוקא ולא בפיה וא"כ שפיר י"ל דבטל בשביל שאינו ראוי לגר לכך אינו מטמא ט"ח אבל טומאה קלה עדיין בטומאתו ושפיר הקשו וז"ש אח"כ בטלו במעיה אבל בפיה לא בטלו וגם לציון הזה אין לו דורש דהי' להם לכתוב זאת על גוף המשנה שהביא למעלה ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ובמ"ש מיושב היטב מה דק"ל טובא דמה משני רב אשי על ר' יהודה דס"ל דבטל במעיה משום דמשקה סרוח הוא והרי המעיין בתורת כהנים פרשת שמיני על פסוק וכל משקה אשר ישתה בכל כלי אמר דר' יהודה ס"ל אשר ישתה זה הדם ור"א ס"ל דאשר ישתה פרט למשקה סרוח א"ל אין המים יוצאין לא לידי עופות ולא לידי פרה הרי דר"י לא ס"ל דאשר ישתה ממעט משקה סרוח ולפמ"ש א"ש דיש לומר דר"י הם הא"ל וס"ל דכל שכבר נטמא אין יוצא מידי טומאתו אף שנסרח אח"כ ור"א פליג וס"ל דאף שנטמא ואח"כ נסרח אינו טמא וכמ"ש הכ"מ שם לחד לישנא ע"ש ועיין בקרבן אהרן שם שכתב ככל דברי הכ"מ וגם מ"ש הכ"מ בהלכה י"ח שם והביא ראיה מהך דכריתות כתב ג"כ הק"א שם מדעתא דנפשיה וא"כ גם ר"י ס"ל דכל שנסרח קודם אינו מקבל טומאה וא"כ שוב אינו מקבל טומאה ודו"ק היטב ובזה מיושב ג"כ מהא דאמרו שם במס' פרה פ"ט שם לעיל מיניה דהך דפרה ששתתה דמי חטאת שנפסל לא יגבלם בטיט כדי שלא יבא לידי תקלה ומשמע דמטמא אדם וקשה מ"ש מפרה ששתתה דבטל במעיה לגמרי וגם לת"ק אינו מטמא רק בשרה כדאמרו בפסחים שם וכבר עמד בזה בצל"ח ונדחק ולפמ"ש א"ש דהרי הרמב"ם בפט"ו שם ה"ב כתב דמי חטאת שנפסלו כגון ששתתה מהן בהמה או שהי' בו כל הדברים הפוסלים שאם נגע בהן הטהור לתרומה נטמא כן לנגע בידי' או בשאר גופו ולפ"ז שפיר לא יגבלם בטיט שמא יגע בהן הטהור לתרומה ולא טהור לחטאת ויטמא בהן אבל במעי פרה בטל ואינו מי חטאת עוד דאינו למשמרת ולטעמי' דר"א משום דהוה משקה סרוח ולכך אינו מטמא אדם כלל וז"ב כשמש והנה המלמ"ל פ"ט מפרה הי"ב כתב בשם התוס' פסחים הנ"ל דדוקא קודם קידוש נפסל בשתית פרה אבל לאחר קידוש אינו נפסל בשתיית פרה ולפע"ד ז"א לשיטת הרמב"ם דע"כ לא כתבו התוס' זאת רק אם נימא דבטלו במעיה משום היסח הדעת א"כ שפיר בעודנו בפיה לא פסול משום מלאכה לאחר קידוש וגם משום היסח הדעת לא פסול דעוד לא הסיח דעתו לגמרי דאולי תקיא עוד אבל לפי מה דמסקי התוס' דפסול משום דאינו למשמרת וזה הטעם כתב רבינו בפט"ו ה"ז א"כ גם לאחר קידוש נפסל בשביל זה שאינו עוד למשמרת וז"ב לדעתי ועיין בפרק עשירי מפרה ה"ד דהמוליך מים לקדשן וא"צ למים שנתקדשו לא יפשול לאחוריו והראב"ד תמה ע"ז דלאחר קידוש אין המלאכה פוסלת ואמאי תפסול היסח הדעת וכתב הכ"מ דרבינו לשיטתו דס"ל דמלאכה אינו נפסל בשביל היסח הדעת רק משום מלאכה וא"כ יש לומר דניהו דמלאכה אינו פסול לאחר קידוש אבל היסח הדעת פוסל ע"ש והנה הוא כתב כן מצד הסברא והן הן דברי התוס' דלכך בטלו במעיה משום היסח הדעת דפוסל אף לאחר קידוש ובספרי מפרש משום דכתיב למשמרת וא"כ כדברי רבינו מבואר ודבריו נובעים נוזלים ממקור מים חיים והאיר ד' עיני ומצאתי בירושלמי ברכות היה קורא וז"ל אר"ח אף מי שהי' מימיו על כתיפו הר"ז קורא שמע ומתפלל ר"ח אמר ק"ש ותפלה א"צ כוונה אמר ר"מ קשייתי' קומי' קיימתיה כי דמך ר"י וכו' הגיעוך סוף מלאכת המים שאינם מחוורים ד"ת והמפרש נדחק שם שלא כדת והיטב אשר דיבר בזה הגאון מוהרח"י בסוף קונטרס על שיקול הדעת דקאי מי שהי' לו מים על כתיפו מי נדה דאסור בהסחת הדעת ומזה דייק דק"ש א"צ כוונה דאל"כ אסור משום היסח הדעת וע"ז אמר דמ"מ תפלה ודאי צריך כוונה וא"כ מהראוי שתפסול וע"ז משני דס"ל דהיסח דעת אינו פסול תורה רק מדבריהם ולכך הקשו בו לק"ש ולתפלה וכתב הגאון דזה דוקא לשיטת הראב"ד דס"ל דמלאכה פסול בשביל היסח הדעת כמ"ש בפ"ז מפרה אבל להרמב"ם דהוא משום מלאכה א"א לפרש כן וכתב דהכוונה להרמב"ם דגוף מלאכתו והולכתו לקדש אינו ד"ת ע"ש ובאמת אף שהיטב לראות דמי שהי' מימיו על כתיפו קאי על מי חטאת ודבריו ראויים אליו אבל בסוף דברי הירושלמי אין דבריו מחוורים דל"מ לשיטת הרמב"ם דפשיטא דזה לא יכחיש שום אדם דמלאכה פוסל במים מן התורה וכן לשיטת הראב"ד דמלאכה הוא משום היסח הדעת בודאי הוא פסול תורה אבל לפמ"ש יש לפרש דאדרבא לשיטת הרמב"ם א"ש ברווחא דדעתו דקודם הקידוש נפסל משום מלאכה ולאחר הקידוש נפסל משום היסח הדעת ומשום דכתיב למשמרת מי נדה א"כ שפיר יש לומר דלאחר קידוש שאינו נפסל משום מלאכה עוד ורק משום דכתיב למשמרת שלא יסיח דעתו א"כ י"ל דזה אינו ד"ת מדרבנן וזהו דקאמר הירושלמי הגיעוך סוף מלאכת המים דהיינו לאחר קידוש שקודם קידוש הוה תחלתו של מים ולאחר קידוש הוא סופו ובזה אינו רק מדרבנן ולכך לא החמירו בו לענין ק"ש ותפלה וז"ב כשמש ומדוקדק לשון הירושלמי הדק היטב ומזה ראיה ברורה לשיטת רבינו והתוס' הנ"ל.