שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רט״ו

למשכיל אחד אשר שאל במ"ש התוס' בפסחים דף י"ח ד"ה הא להקשות כיון דפרחה מהן טומאה חמורה טומאה קלה נמי לא לטמאו והקשה לציון הזה אין לו דורש למה לא הקשו תיכף ניהו דט"ח לא מטמאו ט"ק לטמאו הי' להם להקשות כן יפה העיר בזה וכן העירו האחרונים אך לפע"ד נראה דל"ק דהנה באמת דברי התוס' צ"ב דמה קושיא דגם ט"ק לא לטמאו כיון שאין סופו ליטמא ט"ח דזה דוקא בבשר הפורש מן החי שזה נפרש מהדבר שסופו לטמא ט"ק אבל כאן גוף המי חטאת נתבטלו מט"ח בשביל שהוא במעי הבהמה ואינו עוד למשמרת וע"ז אמרי ניהו דט"ח לא מטמא שאינו נקרא מי חטאת אבל משקים טמאים עוד נשאר עליהם דהו"ל כאלו נגעו במי חטאת או כנגעו בשרץ וא"כ מה ענינו שאין סופו לטמא ט"ח אטו משקין טמאים בשביל שנגעו בשרץ אינם מטמאין בט"ק אף שאין סופן לטמא ט"ח ובפרט דכאן אמרינן דלענין זה עוד לא נתבטל שם טומאה מיניה וחפשתי בר"ש במשנה זו פ"ט דפרה וראיתי שכתב לישב כן דעדיין נשתייר ט"ק עליהם וכפי הנראה שכוון לזה אך לפע"ד נראה דזה תלוי בשני הפירושים במה נתבטלו מי חטאת דלטעם הספרי דאינם עוד למשמרת א"כ שפיר יש לומר דמ"מ שם טומאה קלה לא פרח ממנו אבל אם נימא דנפסלו בשביל היסח הדעת א"כ היאך שייך לומר דמ"מ נגע במי חטאת הא כבר נפסל ממי חטאת לגמרי וז"ב ומעתה בשלמא על ר"י דאמר דנתבטלו במעיה והיינו כדמפרש בספרי דאינו עוד למשמרת וכמ"ש בד"ה בטלו והר"ש שם שפיר הקשו בש"ס ניהו דאינו מטמא ט"ח טומאה קלה לטמי דמ"מ אשתייר שם ט"ק דהוה כנוגע במי חטאת בעוד שלא נתבטלו וכמ"ש הר"ש אבל לרבנן דאמרו דמטמא ט"ח וע"ז פריך הש"ס הא בשרה טמא קתני ופירשו התוס' דמשמע דוקא בשרה אבל אדם וכלים לא מטמו דנפסלו בהיסח הדעת וכיון שנפסלו בשביל היסח דעת שוב שפיר הקלו דא"כ פרח טומאה לגמרי ול"ש לומר דהו"ל כנגעו במי חטאת דהא נפסל ממי חטאת כל ששתה בהמה ממנה וא"כ גם ט"ק לא מטמו דבעי הכשר שרץ דניהו דהכשר מים לא שייך במשקה דמים לא בעי הכשר מים אבל הכשר שרץ צריך וז"ב אך מה דק"ל בגוף המשנה הוא דבין לרבנן ובין לר"י הא טומאה בלועה הוא ולא מטמא כמבואר בחולין דף ע"א ובשלמא לרבנן יש לישב לפי מה דנחלקו אביי ורבא בנדה דף מ"ב אם בית הבליעה הוה בליעה או בית הסתרים ולרבא הוה בית הסתרים וניהו דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא אפשר דרבנן מטמאו במשא עכ"פ אינו בטל ומטמא אבל לר"י מ"פ הש"ס דניהו דט"ח לא מטמא טומאה קלה מיהא לטמא הא נגיעה ל"ש בטומאה בלועה כמבואר בחולין שם בכל הסוגיא דאף בבהמה שייך טומאה בלועה יעו"ש וגם לרבנן צ"ע מה מקשה הא בשרה טמא קתני הא משום נגיעה לא מטמא כלל דהו"ל בלועה או בית הסתרים עכ"פ וצע"ג ועיין ברמב"ם פכ"ה מטומאת המת הי"ב ופ"א שם ולגודל חומר הקושיא הייתי נדחק לומר דמה שנחלקו רבנן ור"י הוא בכגון שנשחטה הבהמה והוציאו המי חטאת בגלוי כגון שקרעו הבני מעיה וא"כ היא כבר טומאה גלוי' דרבנן ס"ל דכל מע"ל עדיי' לא נפסל המי חטאת ומטמא הבשר ור"י ס"ל דכבר נתבטל המי חטאת והן נסתר מחמתו תירוצו של הר"ש דעדיין נשתייר הט"ק כאשר הי' דקבלה ממי חטאת בעוד שהי' מטמא ט"ח דלפמ"ש בעוד שהי' בבית הבליעה בחייה הי' טומאה בלועה דאף אם הי' נוגע מעש טהרה בטומאה בלועה אינו מטמא וכדאמרו בחולין שם כגון שבלע שני טבעות וכו' ואימת מקבלת טומאה לאחר שנקרע וכבר נפסל ממי חטאת דנפסל בהיסח דעת וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא ובזה י"ל דלכך לא הקשו התוס' לעיל לרב יהודה דלר"י דאינו נפסל בהיסח הדעת וטעמא דר"י משום דאינו למשמרת וכל שנקרע והוא למשמרת שפיר יכול לקבל טומאה קלה עכ"פ דלא נפסל רק ממי חטאת בשביל גזה"כ דבעינן למשמרת וכל שיוכל להיות למשמרת ניהו דמ"מ נפסל ממי חטאת משום שכבר לא נשמר אבל עכ"פ טומאה קלה יש לה וז"ב ודו"ק אבל אמת כי יש לדחוק כן אבל פשטת הלשון לא מורה כן וצע"ג. אח"כ ראיתי כשלמדתי מס' כלים פ"ח משנה ה' גבי תרנגול שבלע דשם מבואר דכל שמת הבע"ח שוב מטמא אף שהוא בלוע וא"כ ל"ק הקושיא שהקשיתי ועיין ברמב"ם פרק כ' מטומאת מת ה"ה. ומדי דברי זכור אזכור בדברי הראב"ד שהשיג שם על רבינו מספוג דמשמע דוקא בשביל שסוף המשקה לצאת הא לא"ה בלוע אינו מטמא ועיין בראב"ד פי"ד מכלים ה"ג גבי ספוג שהראב"ד השיג על רבינו והכ"מ לא ידע מקורו ולפע"ד כוון למ"ש כאן דדוקא בספוג כיון שעשוי ליכנס לכך מועיל שסוף המשקה לצאת לא בשאר בלועים ודו"ק.