שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן רי״ג (ב׳)

ויתכן יותר דבאמת הכתוב מיירי בגזל הגר שאין לו יורשים וגזל הגר הוא לכהנים ומתנה קריא רחמנא ואפ"ה כל שהגר נתחייב לאחר מוציאין מזה ונותנין להנגזל הראשון אף דשם ל"ש שעבודא דמיד שמת הגר נפקע השעבוד ומה שנותן בתורת מתנה או כפרה ועיין ב"ק דף ק"י ואפ"ה מוציאין מזה ונותנין להנגזל וע"כ משום דכיון דמצוה לשלם ומכין אותו לשלם האשם משום כפרה א"כ דטבא ליה עבדי ליה לירד לנכסיו ומזה מוכח שעבודא דר"נ מדכתיב ונתן לאשר אשר לו ודו"ק ובקצה"ח סי' פ"ו ס"ק א' ראיתי שחידש דמחוייב לתת להמלוה הראשון הקרן והחומש אף אם אינו חייב רק הקרן בלבד ולמד מהא דכתיב ונתן לאשר אשם לו ולפע"ד כמו זר נחשב ולמה ישכר המלוה הראשון יותר ובגזל הגר ודאי דאינו כן דפשיטא דהמותר להכהנים וגם אם יהי' חייב לשני אנשים איך נעשה בהחומש וע"כ לפע"ד הדבר תימה ומ"ש נכון ת"ל ובזה נראה לפע"ד דבלא הגיע הז"פ שוב ל"ש שעבודא דר"נ משום דכל דלא נוכל לכפות את השני דליכא מצוה עדן בלא הגיע זמנו שוב לא שייך שעבודא דר"נ ועיין סי' פ"ו ס"ק י"א בש"ך שהאריך לדחות זאת דאף בלא הגיע הז"פ שייך שעבודא דר"נ ולפמ"ש י"ל דתלוי בזה אי שעבודא דאורייתא או לא דאם שעבודא דאורייתא א"כ כל אשר לו משועבד ממילא גם החוב השני משועבד לו משא"כ כששל"ד רק משום דכופין אותו וא"כ השני א"י לכפותו ובזה נלע"ד מה דמבואר בסי' פ"ו ס"ג דאין יכולין לכוף את הלוה שיגבה מהבע"ח השני שאין מוטל עליו זה הטורח ותמה הש"ך דלמה לא יהי' הטורח עליו ולפמ"ש י"ל דהבעה"ת לשיטתו דס"ל דשל"ד וא"כ אין בדין שיכופו אותו שיגבה מן הבע"ח ויתן לו דאין משועבד לו רק שמצד שיכולין לכופו ולהכותו ממילא דטבא לי' עבדי לי' וא"כ הב"ד באמת יכולין לעשות כן מצד דיבררו לו מיתה יפה אבל אין הדבר מוטל עליו וז"ש הבעה"ת דב"ד מוציאין תנן ולא עליו הדבר מוטל והדברים סתומים ולפמ"ש מפולשים הדברים דהא הבעה"ת ס"ל דשל"ד כמ"ש הש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' בשמו אבל לדידן יש לומר דצריך לטרוח בזה. ובזה נראה לפע"ד לישב הא דפסק הרמב"ם דבהענקה לא שייך שעבודא דר"נ אף דפסק שעבודא דר"נ וכבר כתבתי לעיל בזה ולפמ"ש א"ש דהרי המלמ"ל פ"ג מעבדים הי"ד האריך להסתפק אי כופין על הענקה דהוה מ"ע שמתן שכרה בצדה וגם אם יורדין לנכסיו ע"ש ולפ"ז שוב לא שייך שעבודא דר"נ דהא כל דלא נחתינן לנכסיו לא שייך שעבודא דאורייתא וגם כופין עד שתצא נפשו ל"ש בזה והא דאמרו בש"ס דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ היינו משום דעיקר ספיקו של המלמ"ל אי נחתינן לנכסיו הוא משום דחוב הוא דדין שכיר אית ליה ולפ"ז זהו דוקא למאן דיליף שכיר שכיר אבל למאן דלא יליף שכיר שכיר שוב אינו חיוב כמו חוב ול"ש שעבודא דר"נ ולפ"ז יש לומר דת"ק דלא ס"ל כר"נ הוא משום דלא יליף שכיר שכיר וא"כ גם בעלמא כל דלא נחתינן לנכסיו לא שייך שעבודא דר"נ וגם הרמב"ם פסק כן וכעין דרך הריטב"א שהביא הש"ך בסי' פ"ו שם ודו"ק היטב. ובזה נראה לפע"ד מ"ש הט"ז דאם אחד נתן ריבית ואין לו לשלם רק מה שיוכל לקחת הריבית דלא שייך שעבודא דר"נ דריבית לא חייב רק בתביעה ותמהו הכנה"ג והקצה"ח סי' ט' דהא פריעת בע"ח מצוה כופין אותו שיאמר רוצה אני כדי לתבוע ולפמ"ש א"ש דהא בריבית לא שייך שעבוד נכסי כמ"ש הריב"ש בשם הרשב"א ובמלמ"ל פ"ד ממלוה פ"ג וא"כ שוב לא שייך פריעת בע"ח מצוה דמ"מ שעבודא דר"נ לא שייך בזה דל"ש לומר כיון דנוכל לכפותו דטבא לי' עבדי ליה דניהו דלזה נוכל לכפות אבל השני לא נתחייב כ"ז שלא תבעו וא"כ אנן לא נוכל לכפות השני דהוה כלא הגיע זמנו דאינו חייב רק אם שעבודא דאורייתא וכאן לא שייך שעבוד נכסי כמ"ש הריב"ש וגם אותו לא נוכל לכפות שיתבע דעליו אין החיוב דב"ד מוציאין לזה תנן ועליו אינו מוטל וכאן לא שייך דטבא לי' עבדי ליה דעל האחר עכ"פ אינו מוטל הדבר וכמ"ש ועיין קצה"ח סי' ל"ט ס"ק א' בסופו שהקשה דלמה בריבית לא נחתינן לנכסיו כמו בצדקה ולפמ"ש א"ש דלא שייך שעבודא וגם השני לא נתחייב כל שלא תבעו וכמ"ש הט"ז ודו"ק היטב כי הדברים חריפים והיא ענין נכבד ומבוטחני שיש לו פנים בהלכה ת"ל והנה עוררני הרב מוהרח"ץ ני' מיאניב דא"כ שו' כשימות הלוה לגבי יורשים לא יהי' שייך שעבודא דר"נ דהא בהו ל"ש שכופין עד שתצא נפשם דהא אינם חייבים רק משום כבוד אביהם והשבתי דמלבד דזה רק למה שחדשתי אני אף גם דזה דוקא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דלמ"ד ש"ד א"כ שייך שעבודא דר"נ אף שאין כופין ובזה מיושב היטב סוגית הש"ס בפסחים דף ל"א דאמרו ש"ה דא"ל כי היכא דמשתעבדנא לכו משתעבדנא לבע"ח דאבוכון מדר"נ והקשו בתו' דא"כ במטלטלי נמי נימא הכי ולפמ"ש א"ש דבמטלטלי דלא שייך ש"ד דלאו בת שעבודא הם דיכול להבריחם ושוב אין בו רק משום דכופין וכיון דביתומים לא שייך כפייה שוב ל"ש שעבודא דר"נ וזה מכוון בלשון התוס' בתירוצם ובמהרש"א נדחק שם בכוונת התוס' בתירוצם ועיין בסי' פ"ה ס"ו בסמ"ע וש"ך שם ובתומים וקצה"ח ולפמ"ש א"ש והיה מקום להאריך ואין הגליון מספיק ועיין בסי' פ"ו ס"ז והש"ך האריך שם ולפמ"ש הדבר תלוי אי ש"ד או לא דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא וכמו שסובר הבעה"ת מהא דהך דינא פשיטא דאם היורשים אינם רוצים לשבע דאין ראובן יכול לגבות וגדולה מזו מצינו דא"י לכפות שיגבה הוא דאנן מוציאין תנן ולא שצריך שיגבה הוא מכ"ש אם הם צווחים שא"י לשבע דל"ש כפייה ושל"ד ול"ש דר"נ משא"כ למ"ד ש"ד דשייך שעבודא דר"נ ולא אכפת לן במה שהם אינם רוצים לשבע וכמ"ש הש"ך ובזה יתישבו לשונות הפוסקים ודו"ק.