שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ר״י (ה׳)

והנה הכו"פ סי' קי"א ס"ק ה' הקשה על דברת התוס' בחולין הנ"ל דאי כזית בכדא"פ דאורייתא בא"מ אף במינו הי' לו לגזור ולא לתלות בשאני אומר וא"כ לפ"ז היכא פסקינן אף באיסור תורה כל שיש רוב דתלינן דהאיסור לאיסור נפל והא בדאורייתא כל שקי"ל דכזית בכדי א"פ דאורייתא לא תלינן בזה ע"ש שהאריך בזה ובאמת שהיא תימה גדולה והנראה בזה דהנה גוף סברת התוס' צ"ב דלמה נגזר במינו אטו שא"מ בכדי א"פ והרי לענין רוב בטל במב"מ ביבש ביבש ולא גזרינן אטו שא"מ ועיין כו"פ שם אמנם נראה דבאמת אין סברא כלל לגזור מינו אטו א"מ דכיון דעיקר תלוי בנו"ט א"כ במב"מ דלא נרגש טעם האיסור לכך בטל ברוב אברא דחזינן דבתרומה החמירו במינו במאה ובשא"מ בששים הרי דהחמירו במינו יותר אך גם זה הוא מטעם זה דבאמת בא"מ דשייך טעם וכל שיש בו טעם אין משערין רק בששים דהוא בנו"ט משא"כ דבר שאין שייך בו טעם לפעמים יש להחמיר אף ביותר מששים כיון דגם בפחות מששים לא בטעם תלוי וז"פ ובזה נראה לפע"ד סברת התוס' דאם נימא כשיטת רבינו חיים דבכזית בכא"פ תלוי אבל כל שהוא יותר מכא"פ אף שיש בו טעם אינו לוקה אף דטכ"ע דאורייתא מ"מ בכא"פ תלוי והעיקר שיהי' בו כזית ולפ"ז כיון דבא"מ ג"כ אינו תלוי בטעם רק בכמות אסור א"כ ממילא גם במב"מ בתרומה שהחמירו יותר במאה עכ"פ ראוי לגזור אטו שא"מ דמה"ת לוקה בכא"פ וא"ל דמה ענין מב"מ לשא"מ דבשא"מ תלוי בטעם דז"א דהרי גם בשא"מ לא תלוי בטעם רק בכא"פ וא"כ מכ"ש במב"מ דרבנן החמירו יותר במינו אף ביותר מששים וצריך מאה מכ"ש דראוי להחמיר בזה עכ"פ בכא"פ שלא לתלות דהרי בתרומה מב"מ חמור והתורה לא תלה ג"כ העיקר בטעם רק בכא"פ ולכך מוכח דכזית בכא"פ לאו מה"ת ומעתה זה בתרומה אבל בשאר איסורים דמב"מ לא תלוי בנו"ט רק ברוב גרידא וא"כ מה ענין מב"מ לשא"מ דיש לומר דבשא"מ דתלוי בטעם ובכזית בכא"פ דודאי יש בו טעם אכילה גמורה היא האסור משא"כ מב"מ דהרי ר"ח מודה דאסור משום טעם כעיקר אף ביותר מכא"פ ורק מלקות בשיעור אכילה תלוי ובעי כזית בכא"פ ומה ענין מב"מ לזה אבל בתרומה הרי אדרבא מדרבנן החמירו במב"מ יותר מבשא"מ והיאיך שייך לתלות משום ספק דרבנן לקולא דהרי חז"ל החמירו במב"מ יותר וגם בשא"מ לא תלוי עקרו בטעם גרידא כי אם באכילה לשיטת רבינו חיים ז"ל וז"ב מאד מאד וק"ל ועיין כו"פ שנדחק שם והנלפע"ד כתבתי ודו"ק.