שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ר״י (י״א)

והנה במ"ש הטור דאם נתערב חמץ שעבר עליו הפסח צריך ששים לבטל והמ"א הקשה הרבה קושיות ע"ז ובאהע"ז בש"ע שם האריך לישב דברי הטור מטעם דכיון דטעם כעיקר דאורייתא א"כ כשם דבבעיני' אסור ה"ה בתערובות והאריך לחדש דכל דיש ששים אף שיש טעם כעיקר מורגש אפ"ה מותר מה"ת ולפע"ד גוף הדבר תמוה דאיך שייך בשיש ששים טעם מורגש והש"ך סי' צ"ח מיירי בדבר דעביד לטעמא אבל בשאר איסור דאינו עביד לטעמא לא שייך טעם כעיקר כל שיש ששים וגם גוף הדבר לא הבינותי דהרי חמץ באמת אינו אסור רק מפני שקנסא קניס ר"ש וא"כ כל שהוא בתערובות לא קניס דהא לא עבר על ב"י ואף אם נתערב לאח"פ וגוף החמץ עבר על ב"י אבל אין איסורו מחמת עצמו רק מחמת שעבר על ב"י ויש לומר דכל שנתערב לא קניס ר"ש וע"כ דברי הטור לפע"ד תמוהים כמו שתמה המ"א ולפע"ד נראה דבר חדש דהנה ענין ביטול חד בתרי הוא משום שהאיסור נהפך להיות היתר כמ"ש הרא"ש דאחרי רבים להטות כתיב והאיסור נהפך להיות היתר ועיין ביו"ד סי' ק"ט ולפ"ז נלפע"ד דבחמץ כיון דלאחר זמנו החמץ היתר בעצמותו רק דקנסא קניס כיון דעבר עליו הפסח וא"כ לא שייך לומר האיסור נהפך להיות היתר דהחמץ בעצמותו כעת היתר רק שנאסר כבר בפסח והרי הזמן אי אפשר להיות נהפך להיתר ובפסח כבר נאסר וכבר עבר הזמן א"כ שוב לא שייך ביטול ברוב ואסור עד ששים ובזה נראה לפע"ד דזה דוקא באם עבר עליו הפסח והוא בעיני' דאז החמץ נאסר מחמת הזמן א"כ אף שנתערב אח"כ לא שייך ביטול ברוב דלא שייך בזה נהפך להיות היתר דגם החמץ מותר רק מפני שעבר עליו זמן איסור והזמן א"א שיתהפך אבל אם היה נתערב בפסח עצמו א"כ אז החמץ נאסר ונתבטל רק שבפסח אסור במשהו משום דלא בדילי או דהוה דבר שיל"מ וא"כ לא שייך לומר בזה דלאח"פ יצטרך ששים דהא נתבטל אז בזמן שנאסר ואז הי' שייך לומר דנהפך האיסור להיות היתר רק דבפסח אמרינן דמ"מ נשאר משהו אבל לאח"פ שרי וא"כ שוב ל"ק כל הקושיות דבש"ס מיירי דנתערב בפסח שפיר אמרינן דלאחר זמנו שרי והיינו ברוב אבל הטור דביאר שמיירי שנתערב לאחר פסח בזה שפיר צריך ששים וזה נכון לפע"ד אמנם בגוף דברי הטור לא הבינותי דכיון דעכ"פ בשלא במינו ודאי צריך ששים דהרי מרגישין הטעם וא"כ גם במב"מ גזרו אטו שלא במינו יש לאסור והיה נראה לפע"ד דבשא"מ אף שאינו רק דרבנן צריך עכ"פ מדרבנן ששים ובמינו דאינו נרגש הטעם שוב בטל ברוב דהו"ל גזירה לגזירה כיון דאינו רק קנסא בעלמא מיהו יש לומר דאף באינו מינו לא נאסר כשנתערב בפסח דלא שייך קנסא דאין לומר דא"כ כ"א יערב ויתבטל ומה"ט אין מבטלין איסור לכתחלה וכמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד ד"ה לשהינהו דזה אינו דכיון דבפסח עצמו לא מועיל דנאסר במשהו א"כ כל שנתערב בפסח ואז בודאי לא שייך לחוש א"כ גם לאח"פ שרי ולא גזרו בכה"ג דלא שייך קנסא אבל כל שנתערב לאח"פ והי' אז בעינא א"כ אם נימא דתערובות שרי יש לחוש דכל אחד יערב ויאמר דנתערב ממילא דא"ל דודאי לא נחשד לערב איסור דהרי בעצם הוא היתר ורק דקנסא קניס ר"ש וא"כ שוב שפיר יש לחוש שמא יערב בידים ולכך נאסר וצריך ששים ודו"ק היטב ובקונטרס כת"י אשר כתבתי בהיותי בק"ב שנת תרט"ו הנקרא קב הישר כתבתי לישב דבר זה באופן אחר דהרי הטור ס"ל דבדבר המעמיד אפילו באלף לא בטל כיון דאוקמי קא מוקים הו"ל כבעיניה וס"ל דמה"ת הוא כמ"ש המ"א סי' תמ"ב ס"ק ט' ולפ"ז ק"ו הדברים אם מה דמוקים אסור אפילו לאח"פ כמ"ש המ"א שם בשם הראב"ן מכ"ש בדבר שיש טעם ממש כל שאין בו ששים שוב הוה כבעיניה וכבר כתב הרשב"א דטעימתו זו הכרתו. והנה במ"ש למעלה לישב דברי הטור נראה לפע"ד כעת להוסיף דלפמ"ש מיושב גם מה שקשה לפמ"ש למעלה בתירוץ הראשון דלא שייך כאן נהפך האיסור להיות היתר והא לפ"ז שוב גם ששים לא הי' ראוי שיועיל דכבר הארכתי בכמה תשובות מה שנחלקו שני גדולי הדור אי במקום שיש ששים צריך לבא לביטול ברוב ג"כ ודעת תורה נוטה דבעי ג"כ רוב לבטל הכמות של איסור ולפ"ז כאן דלא שייך נהפך איסור להיות היתר מה מועיל ששים אך לפמ"ש בתירוץ השני דכל הטעם דצריך ששים אף דבתערובות לא קניס ר"ש היא משום דכל דיש טעם הו"ל כאלו הוא בעיניה דטעימתו זו הכרתו ולפ"ז כל שיש ששים ואינו מרגיש הטעם א"כ מה בכך שלא בטל ברוב דהאיסור לא נהפך להיתר מ"מ בתערובות לא קניס ר"ש כלל וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית המ"א דמאי פריך ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר"ש קנסא קניס והיאך אפשר לומר דיהיה אסור יותר מששים והיאך יהי' חמור מכל איסורים ולפמ"ש א"ש דניהו דבשאר איסורים סגי בששים אבל כאן לא מועיל ששים דהא קנסא קניס וא"כ לא שייך ביטול ברוב דלא נהפך איסור להיות היתר וע"ז משני דכי קניס בעיניה אבל תערובות לא קניס וא"כ בתערובות שוב סגי בששים וביטול ברוב לא אכפת לן דהא הוה בתערובות ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה הגאון מוה' דוד דייטש ז"ל הובא בשו"ת חתם סופר על או"ח הנדפס מחדש סי' קכ"ד דהיאך אפשר דר"ש לא קניס כלל להס"ד והא ר"ש אסר בתוספתא רפ"ב דפסחים לקנות חמצן של כותיים מפני שנחשדו על ב"י ולפמ"ש א"ש דודאי ס"ד דאסור רק דמקשה דאף ששים לא יועיל ובזה מיושב גם קושי' השני' לר"י דמתיר חמץ לאח"פ והרי בהפקיר חמצו בי"ג אסור אף לאח"פ ולפמ"ש א"ש דזה ודאי ידע דלר"ש קנסא קניס ורק דעיקר הקושיא שלא סגי בששים ודו"ק ועיין בפ"י מ"ש בסוגיא בזה והנה מצאתי בתוס' מנחות דף כ"ב ע"ב ד"ה וכל שכתבו ג"כ דקמח בקמח מתערב יפה והוה לח בלח ומדי דברי בהך דט"ז שהבאתי הלא מראש דהוא מפלפל בדגן מצומחים אי מותר לטוחנם ולאפותם וכמ"ש בטוש"ע שם בשני דיעות הנה קשה לי לר' יהודה דס"ל מב"מ לא בטיל מה"ת היאך מצא חיטי לפסח הא אי אפשר שלא יהיו חיטין מצומחים ומב"מ במשהו וזה אי אפשר לברור שלא יהיו שום מצומח וכן קשה לרב ושמואל דס"ל במשהו ולו יהא דאינו רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א בע"ז דף ע"ג אבל עכ"פ מדרבנן לא בטיל וזה קשה מאד שיברור כ"כ עד שלא יהיה חטה מצומחת או נתבקע קצת ואף למ"ד בתר מבטל אזלינן והא המבטל אפשר להיות שיהי' כבטל דהיינו באם ישרה במים ויתחמץ ואפשר דחיטין מצומחים אינו רק נוקשא ולא מקרי מב"מ למ"ד דאזיל בתר שמא ואכתי צע"ג בזה ואם נימא דהיתר בהיתר בטל א"כ יש לומר דלר"י היו אופין קודם פסח ובטל דחוזר וניעור לא הוה רק דרבנן ולא חשו בזה אבל למ"ד דהיתר בהיתר לא בטיל קשה וגם למ"ד דהיתר בהיתר בטל צ"ע דהא במב"מ לא בטל ואפשר דבהיתר בהיתר בטל אף לר' יהודה וצ"ע בכ"ז.