שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ר״י (י׳)

והנה לכאורה קשה בהא דאמרו דף מ"ג תניא כוותי' דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וכו' יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וקשה לפי מה דאמרו דלכך חלוקין רבנן על ר"א בכותח הבבלי משום דאין בו כזית בכדי א"פ דאי בעיני' בטלה דעתו ואי ע"י טיבול אין בו כדי א"פ א"כ שוב קשה מנ"ל לר"א דכותח הבבלי ושכר אדומי יהי' בלאו הרי התוס' בנזיר דף ל"ו כתבו דה"ה זיתים המצרי ואינך ג"כ לית בי' כזית בכדי א"פ ושוה לכותח וא"כ מנ"ל ואי מכל מחמצת דלמא דוקא עירוב שיש בו כזית בכדי א"פ הוא דמחייב ולא בכותח ואינך והיא קושיא גדולה ולא ראיתי בהחפזי בספרים אם עמדו בזה וצ"ל כיון דר"א דריש כל משמע כל מחמצת שיהי' אף שאין בו כזית ג"כ מתחייב. ובגוף הקושיא שהקשיתי דמנ"ל לרבות כותח ואינך דלמא דוקא תערובות חמץ שיש בה כזית בכדי א"פ אמנם נראה דהנה המ"א ר"ס תמ"ב הקשה לפמ"ש הרשב"א בתשובה בדבר העשוי להתערב בד' מיני מדינה ל"ש בהו ביטול דדוקא בדבר שנתערב במקרה שייך ביטול וא"כ מה קאמר הנח לכותח דלית בי' כזית בכדי א"פ סוף סוף הא עשוי להתערב ומזה הוכיח דהרשב"א לא אמר כן מה"ת רק מדרבנן ואני לא ידעתי מאין הוכיח זאת דהא י"ל דבאמת אסור מה"ת ולא בטל אבל מ"מ לענין שילקה שפיר אינו לוקה דהא אין בו כזית בכא"פ ואינו לוקה אף דלא נתבטל טעם מ"מ צריך שיהי' כזית בכא"פ וז"ב ופשוט ולפ"ז שוב יש מעליותא בכותח משאר תערובות חמץ דשאר תערובות חמץ שייך עכ"פ ביטול ויש גריעותא דאינו כזית בכדי אכילת פרס ובזה מיושב היטב דברי הברייתא דמתחיל כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי וכו' יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל מחמצת והיא תימה דבתחלה ס"ד דאף לאו לא יהא בו ואח"כ ס"ד דיתחייב אף כרת ולפמ"ש א"ש דבתחלה ס"ד דניהו דכל תערובות חמץ חייב היינו משום שיש בו כזית בכדי א"פ אבל כותח הבבלי דאין בו כזית בכדי א"פ סד"א דאינו בכלל לזה מרבה מכל מחמצת וע"ז אמר כיון דמרבה מקרא יכול יהא ענוש כרת לזה קמ"ל דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה ואמרינן על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו א"כ אף בערוב גמור שיש כזית בכדי א"פ אינו ענוש כרת מכ"ש בזה דאינו בכרת והא דמרבינן בלאו בכותח הוא משום דעכ"פ יש חדא לטיבותא דעביד לכך אבל לענין כרת עכ"פ כל שאין חמץ דגן גמור אינו בכרת אף שעשוי לערב בידים וז"ב כשמש ובזה מיושב היטב קושית התוס' בהא דאמר מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א ואלו נוקשה בעיני' לא קתני ש"מ נוקשה לר"א לית לי' והקשו דלמא לכך לא נקט דהוה כ"ש כדאמר ר"נ ולפמ"ש א"ש דבשלמא בברייתא דר"נ שם נקט ר"א סתם על עירובו בלאו ולא פרט כותח הבבלי א"כ נוקשה הוה ק"ו דהשתא בתערובות דמ"מ אינו בעין הכזית הוא בלאו בשביל הצירוף מכ"ש נוקשה בעין אבל בכותח דל"ש ביטול והו"ל כאלו הוא בעין א"כ עדיף מנוקשה דנוקשה אינו חמץ גמור וזה הוה חמץ בעין דכל שעשוי לכך לא שייך ביטול והו"ל כאלו הוא בעין וא"כ היה צריך למנותו ומדלא מנה ע"כ דנוקשה לית ליה ובזה יש לישב דברי הטור דפסק דלר"א ה"ה נוקשה והיינו כר"נ ותמה הב"י דהא תניא כוותי' דר"י ולפמ"ש א"ש דבאמת לגבי כותח הבבלי אין נוקשה כ"ש ולגבי שאר תערובות הוה נוקשה כ"ש וא"כ עכ"פ לפי המסקנא דכל עירובו בלאו לר"א א"כ ה"ה נוקשה דאף דלנוקשה יש מעלה שהוא בעין משא"כ תערובות כנגד זה יש מעלה לנוקשה שיש בו כזית בכדי א"פ משא"כ בכותח דלית בי' כזית בכדי א"פ ולכך עכ"פ נוקשה שוה לתערובות ולכך כתב דה"ה נוקשה ודו"ק ועיין בסוגיא דנזיר דף ל"ו ובתוס' ד"ה לא במ"ש דהמקפה אם לא היה ההיתר מצטרף לאיסור לא היה חייב על המקפה אף שהי' אוכל כזית משום שלא הי' כדרך אכילה ויש ט"ס בדבריהם ועיין באורח מישור והעירני החריף מוה' מאיר בראם ני' דהפ"י בפסחים בסוגיא דמשרת לא הרגיש כלל בסברת התוס' הלז וגם המהרש"א אף שרמז לדברי התוס' בנזיר מ"מ לא ביאר הדברים ויפה כוון אך גם בפסחים בתוס' ד"ה לאו הרגישו בסברא זו אבל לא ביארו הדברים כ"כ ודו"ק והנה בתוס' חולין דף צ"ח בהא דתאכל כחמור שבהן פירשו בשם ר"ח דהיינו שאינו נאכל לזרים כחומר חטאת וכחומר שלמים אם בשל שלמים אתמול שאין נאכלין אלא עד הלילה וחטאת זמן אכילתה עד למחר וע"ז שאל אותי המופלג מוה' איצק היילפרין מקאזליב ני' דאמאי לא יאכל כחטאת דהא בקדשים דהיתירא בלע אוקמא אדאורייתא וכדמסיק ר"א סוף ע"ז דמב"מ בטל ברוב וכמ"ש התוס' בחולין קי"ב והשבתי לפום רהיטא דלפמ"ש הר"ן בנדרים נ"ט דבאיסור באיסור ל"ש ביטול והו"ל כמו דבר שיל"מ ע"ש ולפ"ז כאן דמחמרינן ב' החומרות של שלמים ושל חטאת שוב לא שייך ביטול ברוב דהא הוה לענין זה כמו שני איסורים שיש בשלמים מה שאין בחטאת ובחטאת מה שאין בשלמים. אחר כמה שנים עיינתי שנית בסוגיא דמשרת ועלה ברעיוני לישב שיטת הר"ש בפ"ב דטבול יום הנ"ל והרז"ה בפסחים הנ"ל ולפע"ד נראה דהם ס"ל כשיטת הפוסקים דכזית בכא"פ א"צ שיהי' בו טעם כלל ואף באין בו טעם כלל ג"כ אסור מה"ת וכבר האריך הפר"ח בסי' תמ"ב לבאר שיטה זו ולפ"ז גם מב"מ אסור מה"ת דמה בכך שאינו נרגש טעם הא לא גרע מאם לא נ"ט כלל ואפ"ה אסור ויגעתי ומצאתי בפ"י בסוגיא דמשרת בתוס' ד"ה איתביה שכתב בהדיא כן דאף במב"מ כל דאיכא כזית בכדי א"פ אסור ולוקין עליו כל שהוא בעין ע"ש שהאריך ולא הרגיש כלל בדברי הר"ש וברור לי דאילו נזכר מדברי הר"ש הי' מוצא תנא דמסייע לו איברא דגוף תירוצו של הר"ש דמיירי במינו ואפ"ה לא בטיל ברוב בקופות וסאין משום דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ודוקא באיסור שנימוח ונתחבר עם הרוב הוא דבטל לפע"ד נראה דהתוס' ג"כ אפשר שיסבור כן ואפ"ה מקשי שפיר דהנה בהא דאיסור בטל ברוב כבר האריך הפר"ח סי' ק"ט דסגי במעט יותר וא"צ כפל ולפ"ז נ"ל ברור דאף אם נימא דבקופות האי לחודי' קאי ולא בטל אף במב"מ היינו דוקא היכא שאינו כפל רק מעט יותר א"כ האי לחודי' קאי אבל ביש כפל נגדו א"כ א"א לומר דהאי לחודי' קאי דהא על כל משהו איסור יש כפל נגדו דא"א לברר האיסור מתוך ההיתר ובכה"ג ודאי בטל וגם לפמ"ש הפ"י דבכזית בכא"פ ההיתר נהפך לאיסור באמת היתר נהפך לאיסור לא מצינו וכמ"ש המלמ"ל פ"ז ממעילה ואף להמ"כ דאמרינן דנהפך לאיסור היינו דוקא אם אינו כפל אבל אם ההיתר כפל איך אפשר שהאיסור המיעוט יהפך לההיתר שמרובה כפל מהיתר ובזה מדוקדק מ"ש התוס' דמוקי לה ברבו וכתב המהרש"א דהיינו כפל וכבר תמהו בזה עליו דסגי במעט יותר ועצל"ח וכו"פ סי' ק"ט ולפמ"ש א"ש דכאן בעי כפל ממש ודו"ק היטב כי קצרתי ובגוף הדברים אי קמח בקמח מקרי לח בלח או יבש ביבש לפע"ד יש להביא ראיה מהא דפריך הש"ס בזבחים פ"ח מנחה לחה היא ומשני למקום יבש שבה ואבע"א מנחה לגבי דם יבש קרי לי' ולפ"ז נראה דנחלקו בזה דבתחלה ס"ל דמנחה כל שאינה נבלל בשמן מקרי יבש ואח"כ משני דלגבי דם מקרי יבש אבל בפ"ע מקרי לחה ויש לדחות די"ל דאף בנבלל בשמן מ"מ לא מקרי לחה ולגבי דם יבש מקריא וא"כ מבואר דמכ"ש קמח שלא נבלל דודאי מקרי יבש ועיין בתוס' שם ד"ה מדות דדבר לח לא שייך מדה גבי' דא"י להיות גדוש ובזה ניחא מ"ש שם דברוצי מדות לא נתקדשו משום דבמנחה דהוא לחה לא שייך גודש ובזה יש לפרש מה דפריך מנחה לחה היא והיינו היאך הי' המזרק מקדש והא לא הי' יכול להיות קדש דלא יכול לעשות גדוש ושוב לא הי' שלימין ומשני דבמקום שלא הגיע השמן שם היה יכול להיות גדוש מיהו התירוץ השני לא א"ש וגם גוף הדברים אינם נכונים ועיין בירושלמי פ"ק דחלה וכלן שבללו קמחים בציקות מצטרפין ואמרו שם דשני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו משמע דקמח בקמח לא מקרי לח בלח וע"ש מה שמחלק בירושלמי תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא כבר ביטלו עד שלא נאסר ומבואר דהיתר בהיתר בטל ובאמת שיטת הר"ן והאו"ה דהיתר בהיתר לא בטל וגם הא אדרבה אם הי' היתר בהיתר שוב הוה בא לעולם ע"י תערובות ועיין מגן גבורים סי' ט' ס"ק א וע"פ דברי הירושלמי הי' מקום להאריך ואכ"מ.