שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ר״י

ליניק וחכם הי' יהי' לאלפי רבבה ני'. מ"ש לתמוה על דברת הט"ז או"ח סי' תנ"ג ס"ק ב' שכתב דקמח בקמח מקרי לח בלח והביא ראיה ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ד ד"ה איתבי' שכתבו וי"ל דמיירי בקמח חיטין וקמח שעורים שאינו ניכר וע"ז כתב הט"ז בזה"ל פירוש וע"כ אינו בטל ברוב כיון דהוה מין בא"מ ממילא משמע אבל במינו בכה"ג שפיר בטל ברוב מן התורה וצריך מדרבנן ששים ככל מב"מ בלח עכ"ל וע"ז תמהת דע"כ ק"ל להט"ז דהא ע"כ מיירי במין בשא"מ דבמין במינו בטל ברוב אף מדרבנן כיון דהוה יבש ביבש וא"כ למה לי שאני אומר וע"כ דקמח בקמח מקרי לח בלח וע"ז תמהת הפלא ופלא דהא שם בתרומה מיירי ובתרומה הוא במב"מ בק"א אף ביבש ואין ראיית הט"ז ראיה הנה במחכ"ת אגב שטפי' רהיט לך כוונת הט"ז וחס לי' שיטעה בכך אבל כוונת הט"ז דהי' לו לתוס' לשנויי בקצרה דמיירי בשא"מ דצריך מן התורה ששים ול"ל לאסוקי בקמח בקמח וע"כ דכוונת התוס' להורות דקמח בקמח אי הי' מב"מ בטל מן התורה ברוב ומדרבנן הי' דהי' צריך ששים בשאר איסורים ובתרומה באמת ק"א ורק דהט"ז מדבר שם מענין קמח בקמח בשאר איסורים לא נחית לזה לדקדק ועיקר דקדוקו הי' רק מלשון התוס' דכתבו דמיירי במין בשא"מ כגון קמח חיטין בקמח שעורים ואי נימא דקמח בקמח מקרי יבש ביבש א"כ ל"ל למנקט קמח בקמח. מיהו זה דחוק דאפשר דלכך הוצרכו התוס' לומר דמיירי בקמח בקמח דאל"כ יקשה הא ניכר והיאך שייך ביטול וע"כ דמיירי בקמח בקמח שאינו ניכר ועיין תוס' יבמות דף פ"ב אך לפע"ד נראה כוונת הט"ז דהנה באמת צריך להבין הא דכתבו התוס' דמיירי במין בשא"מ כגון קמח חיטים בקמח שעורים והא לרבא דאמר בע"ז דף ס"ו דחמירי דחיטא וחמירי דשערא הוה שמא בשמא ומקרי מב"מ א"כ גם כאן הו"ל קמחא דחיטא וקמחא דשערא שוה בשמא והו"ל מב"מ וא"כ אכתי תקשה דהו"ל להיות בטל ברוב [ועיין בתוס' יבמות דף פ"ב ד"ה ר"י] ואף דאביי מקשה שם ואביי ס"ל דאזלינן בתר טעמא אבל אכתי מה מקשה לרב דימי ודלמא רב דימי כרבא ס"ל דאזלינן בתר שמא ובפרט דאנן קי"ל כרבא בזה וכמ"ש הש"ך סי' צ"ח ס"ק וא"ו ביו"ד אך נראה דכל הטעם דקי"ל כרבא כתב הש"ך שם דבדבר דלא אזלינן בתר טעם כגון מב"מ לר"י או תרומה וערלה דצריכין ליותר מס' א"כ כל דלא אזלינן בתר טעמא אזלינן בתר שמא ע"ש בש"ך היטב ולפ"ז זהו לענין דיהי' צריך ק"א בזה שפיר מקרי קמח חיטים וקמח שעורים מב"מ דבתר שמא אזלינן אבל לענין מה שהקשו התוס' דהא מן התורה בטל מב"מ ברוב בזה אזלינן בתר טעמא דלכך מב"ב דלא יהיב טעמא בטל ברוב משא"כ במין בשאינו מינו א"כ לענין זה שפיר תירצו דמיירי בקמח חיטין בקמח שעורים דלא בטל ברוב מן התורה דהא לענין זה אזלינן בתר טעמא וכל דאין טעמם שוה מקרי מבשא"מ וז"ב מאד כשמש ומעתה י"ל דשפיר מביא הט"ז ראיה דקמח בקמח מקרי לח בלח דאם נימא דמקרי יבש ביבש שוב יקשה דלמה יהיה צריך ק"א הא במבשא"מ סגי בששים וא"ל דתרומה צריך ק"א דהא בשאינו מינו סגי בששים וא"ל דמקרי מין במינו דז"א דכיון דיבש ביבש הוא שוב ל"ש למיזל בתר שמא דכל שעומד בפ"ע פשיטא דניכר ומקרי זה קמח שעורים וזה קמח חיטים וא"כ אינו שוה בשמא ולא בטעמא ופשיטא דא"צ ק"א וכאן משמע מתוס' דאם הי' מקרי מב"מ הי' צריך ק"א ויקשה למה וע"כ דמתערב יפה עד שאינו ניכר א"כ שוב מקרי מין במינו לענין שלא יבטל מדרבנן בששים כ"א בק"א וא"כ ממילא בשאר איסורים הוה לח בלח ובטל בששים ופשטת הלשון דשתי קופות משמע דאם לא נימא שאני אומר אז יש לה דין דתרומה דצריך ק"א הארכתי בזה לחבת פיו קודש לישב דברי הט"ז שלא יהי' תמוהין אבל באמת אין ראיה דאדרבא דאם לא נימא שאני אומר א"צ ק"א דהו"ל מין בשא"מ לגמרי וראיתי במקו"ח ודו"ז בישועת יעקב שעמדו בדברי הט"ז וכמ"ש להקשות אך מה שאני תמה למה הקשו על הט"ז והלא התה"ד בעצמו כתב דמשתי קופות משמע דקמח במקח מקרי לח בלח וע"כ כוונתו כמ"ש הט"ז וא"כ מה להם כי נזעקו על הט"ז אבל אחר העיון הדבר נכון דבאמת על הת"ה ליכא קושיא כלל דיש לומר דהכי דייק דקמח בקמח מקרי לח בלח דאל"כ יקשה מה הועילו התוס' בתירוצם דמיירי בשא"מ הא ביבש א"צ ששים רק מדרבנן במבשא"מ משום הגזירה דלמא יבשלם ויתן טעם וא"כ לכך תלינן בשאני אומר ומה מקשה הש"ס וע"כ דקמח בקמח מקרי לח בלח וצריך ששים מה"ת וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ט ס"ק יו"ד בשם התה"ד הנ"ל וא"כ שפיר דייק התה"ד ואולי גם כוונת הט"ז לזה ומ"ש ממיל' משמע דאבל במינו בכה"ג היה בטל ברוב וצריך ששים מדרבנן הוא לא שדייק כן מהתוס' רק שזה הוציא ממילא מדברי התוס' דכיון דמוכח מדברי התוס' דקמח בקמח מקרי לח בלח ממילא במב"מ בכה"ג בשאר איסורים בטל בששים ותדע דעכ"פ הי' לו לומר ק"א דבתרומה בעי ק"א דבזה לא יטעה הט"ז וע"כ דהוא בא רק לברר הדין בשאר איסורים וז"ב אברא דבגוף הדבר שכתבו התוס' דמיירי בקמח בקמח דהוה מבשא"מ והיינו משום דמקרי לח בלח וכמ"ש התה"ד בסי' קי"ד והש"ך בסי' ק"ט וקשה דא"כ הדר יקשה קושית התוס' בחולין צ"ט ד"ה רבא אמר בסופו שהקשו דלמה פריך דוקא א"א כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ות"ל דטעם כעיקר דאורייתא וע"ז תירצו שם דמיירי במב"מ ואם כן כאן בפסחים דתירץ הר"י דמיירי במבשא"מ שוב מקשה דא"כ טכ"ע דאורייתא והיאך תלינן בשאני אומר ומה"ת בעי ששים וכבר התעורר בזה הרש"ל ביש"ש בפג"ה סי' מ"ז והעלה דטכ"ע ל"ש כל שאינו בכזית בכדאכ"פ אבל התוס' שם לא נחתי לסברא זו א"כ יקשה עליהם מדברי עצמם וראיתי בכו"פ סי' ק"ט שהרגיש ג"כ בזה ורצה להעמיס שזה כוונת המהרי"א שהוכיח בשערים מדברי התוס' דפסחים ודג"ה דיבש ביבש צריך ששים מן התורה והיינו דא"א לומר דמיירי בלח בלח דא"כ יקשה ת"ל משום טכ"ע ע"ש שזה כונתו אף שבא בקיצור מאד. ולפע"ד נראה דבאמת צ"ב דניהו דקמח בקמח מקרי לח בלח עכ"פ היינו רק אחר אפייה שמתערב יפה אבל קודם אפייה ודאי דהוה יבש ביבש ובטל ועיין בט"ז סי' תנ"ג שכ"כ בהדיא וא"כ יקשה איך לאחר שנתבטל יחזור ויאסור וא"ל כיון דקמח סופו לאפות ל"ש שנתבטל דז"א דס"ס כל שנתבטל ל"ש שיחזור ויאסר וכן מצאתי במהרש"ל ביש"ש שם שכ"כ בהדיא וצ"ל כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ט ס"ק ב' דכל שירגיש אח"כ טעם האיסור בפ"ע אסור ע"ש ולפ"ז נראה לי דבר ברור דזה דוקא היכא שהוא מבשא"מ גמור וכעין המבואר ביו"ד סי' ק"ט שם בזה שפיר שייך לומר דטכ"ע דאורייתא וכל שיתן טעם אפ"ה לא מועיל מה שכבר נתבטל אבל כאן בקמח בקמח דכבר כתבתי דמקרי מב"מ לרבא דאזיל בתר שמא ורק דזה דוקא בדבר שאינו תלוי בנ"ט וכמ"ש הש"ך סי' צ"ח ולפ"ז קודם אפייה ודאי דבטל מן התורה דמקרי מב"מ ובטל ברוב מן התורה וקודם אפייה דל"ש נו"ט עדן דהא קמחא חי אינו ראוי כלל ועיקרו עומד לאפייה וא"כ פשיטא דלענין זה מקרי מב"מ ובטל ברוב מן התורה וכבר כתבתי בשם הרש"ל דבכה"ג בטל מן התורה ברוב אף שעומד לאפייה וכיון שכבר נתבטל כדין מב"מ ניהו דלאחר אפייה נעשה מין בשא"מ דכשנ"ט תלוי בטעמא והו"ל מין בשא"מ א"כ פנים חדשות באו לכאן ובכה"ג בודאי כבר נתבטל ולא חוזר וניעור וע"כ לא כתב הט"ז רק במבשא"מ ממש דל"ש שכבר נתבטל כל שמרגיש אח"כ האיסור בפ"ע אבל כאן דעד כה כשהי' מב"מ בדין הוא שנתבטל ואח"כ נעשה מבשא"מ דלא בטל ברוב עכ"פ כל שכבר נתבטל הו"ל כהיתר גמור ואיך יחזור וניעור ויש להמתיק הדבר דבשלמא במבשא"מ אף קודם הבישול באמת הטעם הוא בכח רק כל שלא נתבשל אינו נרגש בפועל ולכך ל"מ ביטול כל שאח"כ נתבשל אבל כאן במב"מ א"כ הרי במב"מ באמת יש הטעם בכח בו רק דכיון שאינו נרגש בפועל התירה התורה דאטו במב"מ נתבטל הטעם רק דכיון שהוא במינו אינו נרגש בפועל התירה התורה אף לאחר הבישול וא"כ ממילא כבר נתבטל ומ"ל בזה שנעשה אח"כ מבשא"מ כל שנתבטל נתבטל ולכך לא פריך רק מכזית בכדא"פ דבזה כל שיש בכדא"פ אסרה התורה אף שאינו נרגש הטעם וא"כ ל"ש הביטול ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה וא"כ מכאן ראיה ברורה להש"ך ואף שכתבתי לעיל די"ל דביבש ביבש לא מקרי מב"מ אפשר דלא ס"ל להתוס' סברא הלז ודו"ק.