שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ר״ב (ב׳)

וכזה יש ליישב ג"כ דברי רמב"ם דע"כ מוכח דא"י מידי דפיו דאם יוצא מידי דפיו שוב יקשה למה צריך שבירה בכלי חרס והא הוא נטל"פ וא"ל דהקדירה נאסר דהא כל שימרקנו וישטפנו שוב לא יהי' בו בלע ולא נהנה כלל מהקדירה שיש בו איסור וע"כ דא"י מידי דפיו ויש בו איסור ואדרבא מה דבשאר כלים במריקה ושטיפה סגי זהו חידוש ודו"ק היטב והנה לכאורה הי' נראה לי דבר חדש דהא דיליף דהתורה העידה על כלי חרס שא"י מידי דופיו לא מהך דאשר תבושל בו ישבר רק מהא דכתיב בטומאה פ' שמיני דאותו תשבורו וע"כ משום דאין לו טהר' במקוה כדאמרו בשבת פ"ד ובעירובין ק"ד וע"ש ברש"י וע"כ דאינו מועיל טבילה להעביר הטומאה וא"ל דשאני התם דאינו יוצא ע"י מקוה שהוא מים צוננים אבל ע"י חמין יוצא דז"א דא"כ כיון דקיי"ל דגם במים חמין מקרי טבילה כמבואר ביו"ד ס"ס ר"א בהגה"ה הי' טבילה במים חמין וא"כ למה לא יועיל גם להטביל במים חמין במקוה וע"כ שא"י מידי טומאה ומיהו ז"א דאטו נבלע בו טומאה ורק שנגע בו ול"ש שיוצא ע"י הטבילה וא"כ גזירת הכתוב הוא שמועיל טבילה בכלים ולא בכלי חרש ואין ראיה אמנם עדיין יש ראיה ממה דכתיב וכל כלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר ומיהו גם שם בשביל הנגיעה הוא טמא ועיין זבחים דף ע"ט בחרסין של זב וזבה דפעם שלישי טהור כשמכבסין במים אלמא דיוצא מידי דפיו ואולי כיון שלא נשתמש רק צונן יש לו לכ"ח תקנה ועין בטור או"ח סי' תנ"א מחלוקת בזה ומכאן לכאורה ראיה ברורה דע"י צונן אינו בולע בכ"ח כ"כ שלא יהי' יוצא מידי דפיו ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ע"ה ודו"ק היטב. והנה הרמב"ם פ"ח ממעה"ק כתב כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפ' אלא הדחה בלבד וכבר כתבתי שכן הי' הגירסא בתוספתא דכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן ומ"ש הסמ"ג דמדיחן היינו בחמין ומגעילן זה רחוק מאד ופשטת הלשון מבואר דא"צ הגעלה כלל רק הדחה בצונן בלבד וכמ"ש הרמב"ם ובאמת שהסמ"ג במ"ע קפ"א השמיט הך דכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שכתב הרמב"ם ודרכו בקודש להעתיק דברי רבינו אבל כאן אזיל לשיטתיה דמפרש דמדיחן היינו בחמין והרמב"ם לא פירש כן ע"כ לא העתיקו ובאמת שדברי הרמב"ם נראין וכבר כתבתי שרבינו יונה תמה בזה וכתב דהתוספתא משובשת דהא כלי אדמה בודאי בולע הוא והנה לפמ"ש הכ"מ די"ל דגזה"כ הוא דוקא כלי נחשת או כ"ח דמוזכר בכתוב א"כ לק"מ דבאמת בולע הוא רק דכאן גזה"כ הוא וכן נראה דהרי גם בטומאה אינם מטמאים כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה כמבואר בשבת נ"ח ובמנחות ס"ט ע"ב וע"כ דגזה"כ הוא ועיין ברמב"ם פ"א מכלים ה"א וה"ו ותמצא דכל כלי שנתרבה בקרא הוא דמטמא ואותן כלים שלא נתרבו מקרא אינם מטמאים ובזה מיושב היטב מה שהקשה השעה"מ דבפ"ה מחמץ הכ"ג כתב רבינו דכלי אבנים צריכים הגעלה ובאמת שהטור הביא בשם הר"י דא"צ הגעלה והביא התוספת' הנ"ל אבל הרמב"ם חולק ביניה' דדוק' לענין מריק' ושטיפ' דהתור' פטר' אותן כלי' דוק' הוא דמיעט אותן הדברי' אבל לענין בליע' דאיסור אין נ"מ דכל הכלי' שבולעי' צריכין הגעלה וז"ב ובאמת ה"ה כלי אדמה וכלי גללים נמי דמ"ש רק דהרמב"ם בהלכות חמץ העתיק אחד מהם וה"ה לכלי אדמה וכלי גללים דבחדא מחתא מחתינהו בכ"מ וברי"ף הועתק וברמי דגללא הארכתי בזה שהמ"א סי' תנ"א ס"ק ד' העתיק דלבנה שנתיבשה בחמה יש לה דין כלי אדמה ובאמת שכלי אדמה לא נתבאר כלל מה דינו ותלמידי עוררני בזה מה משפטו וראוי דבספר מחצית השקל כתב שלא נתבאר הדין כלל ולפמ"ש הנה נתבאר דהרי רבינו יונה והסמ"ג דעתם דבולע וכבר כתבתי שי"ל דגם הרמב"ם מודה רק דלענין מריקה ושטיפה גזה"כ הוא וא"כ פשיטא וכן ראיתי בפרמ"ג שכ"כ שם בפשיטות דצריך הגעלה ולא חלי ולא הרגיש כלל בכל מ"ש וזכה לכוין אל האמת וראיתי בספר מקור חיים בחידושים ס"ק ט' שכתב וז"ל ולבינים שנתיבשו בחמה יש להם דין כלי אדמה ומהני להו הגעלה והעתיק כן בשם הטור ובמחכ"ת בטור לא נמצא כן והבאר היטב כדרכו להעתיק החידושים בסתם אטעיי' ע"ש ותבין והנה ביאור דין כלי גללים עיין בשו"ת משאת בנימין סי' צ"ד ובשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קכ"א ושם תמצא ג"כ ביאור לכלי אדמה מה נקרא ועיין תוסיו"ט פ"י מכלים משנה א' ועיין בביצה ברש"י ותוס' גבי אין פוחתין את הנר ובשטה מקובצת שם ודו"ק אמנם לפע"ד יש לומר דהרמב"ם ס"ל לחלק בין אבנים לגללים ואדמה דבגללים ואדמה א"י לבלוע כלל משא"כ באבן נכנס הבליעה וע"כ לא העתיק בפ"ה מחמץ רק אבנים בלבד וצ"ע בזה. ובגוף דברי רבינו שחידש דדוקא בחטאת צריך שבירה ולא בשאר קדשים הנה באמת לא נמצא מקור לזה ובראשית השקפה היה נראה לי דהרמב"ם מפרש דמה דאמרו בזבחים דף צ"ג במשנה והכיבוס במקום קדוש ומריקה ושטיפה בכלי נחשת במקום קדוש זה חומר בחטאת מבקדשי קדשים ופירש"י אכיבוס קאי ולפע"ד הרמב"ם מפרש דקאי גם על מה שצריך שבירה בכ"ח דזה דוקא בחטאת ולא בשאר קדשים אף בקדשי קדשים ומצאתי בהרמב"ם בפימה"ש שפירש כן בהדיא ונהניתי עד מאד וע' בתוס' יו"ט ובלח"מ אמנם לפע"ד לא הלשון לבד דחקו להרמב"ם דקאי על שבירה בכ"ח ג"כ זולת שגם גוף הדין נראה לפע"ד דפירש הרמב"ם כן דהנה לפע"ד הרמב"ם מפרש דכמו דחדשה התור' כיבוס לבגד שניתז עליו מדם החטאת ויש בו חומר יותר משאר קדשים דצריך כיבוס כמו כן צריך שבירה לבליעה בכלי דהכי חזינן דהתורה לא התירה הדם הניתז שישאר על הבגד והצריך כיבוס ובכלי דל"צ כיבוס הוא משום דל"ש כיבוס רק גרירה אבל בבגד דשייך כיבוס צריך כיבוס כמו כן הבליעה בכלי שא"א לצאת מהכלי הצריכה תורה שבירה להכלי במקום קדוש ולא התירה תורה רק לאכול בקדושה אבל לא שישאר בכלי ובבגד שלא בקדושה ואם הי' יכול לצאת ע"י הגעלה הי' מגעילו אבל כיון שלא אפשר בהגעלה יהי' נשאר אפס קצה בהכלי לכך הצריכה תורה שבירה בחטאת כנלפע"ד ברור.