שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ר״א (ט׳)

ומדי דברי זכור אזכור דלפע"ד מחלוקת הרמב"ם והרא"ש הוא דהרמב"ם דיליף דפצוע דכא בידי שמים כשר מקר' ובעינן דוק' בידי אדם וחולי אינו בידי אדם אף שאינו בידי שמים מ"מ פסול אבל אם ילפינן מפצוע ולא הפצוע א"כ עיקרו בידי שמים שנולד כך ומה דממעט רעמים וברק הוא שגם זה דמי לבידי שמים וא"כ חולי דלא דמי לידי שמים אף שאינו בידי אדם גם כן מ"מ פסול כנלפע"ד לפום ריהטא ולא עיינתי בשום ספר וצ"ע והנה תלמידי השיבני ע"ז מ"ש דמוכח דפצוע דכא אינו טריפה דאל"כ למה לי קרא דבידי שמים כשר הא לא משכחת לה וע"ז אמרו דאטו קרא מיותר רק דכתיב פצוע ולא הפצוע ואם כן ממילא אם לא היה לנו קרא נימא דבאמת לכך ביד"ש כשר לפי דלא משכחת לה ולכאורה יפה השיב אמנם נראה דבאמת יש ביד"ש גם מה שאינו בתולדה כמו רעם או ברק ואם כן בשלמא אם ההכשר הוא לפי שהוא בידי שמים גם בזה עכ"פ בידי אדם לא נעשה אבל אם נימא דהוא בשביל דלא נעשה טריפה ולא משכחת לה בידי שמים א"כ מנ"ל דעל ידי רעם כשר וגם למה יהי' חילוק וא"ל דבאמת אינו חילוק דא"כ למה כתיב פצוע מיהו באמת עדיין יש לדחות דבאמת אין שום קושיא למה כתיב פצוע אמנם בפשיטות אין מקום לדבריו דהיאך אפשר דפצוע דכא אינו פסול רק כשנעשה טריפה וא"כ למה תלתה התורה בשביל דהוא פצוע דכא הי' לו לכתוב טריפה לא יבא בקהל ד' ובלא"ה איך שייך לומר דלא יבא בקהל ד' דמהיכן ידע דנעשה טריפה דבשלמא כשהתורה אמרה שאם נפצע פסול א"כ נוכל לראות אם נפצע פצע הניכר אבל אם עיקר הפסול הוא דוקא כשנטרף א"כ אם יהי' נפצע בפנים ונטרף שם יהי' פסול והתורה דדרכיה דרכי נועם איך תאמר כזאת והלא משכחת לה לפעמים אשת אח שלא במקום מצוה וכדומה וע"כ דפצוע דכא אינו רק כשנפצע במקום הגלוי וזה נכון לפע"ד וגם היכא נרמז ענין טריפות בפ"ד. והנה בספר מגיד מראשית למהר"ח אלפנדרי הספרדי סי' ב' בסופו נסתפק בהא דאסרה התורה שתי אחיות מקרא דלא תקח אשה אל אחותה לצרור עליה בחייה א"כ אם נשא אשה אחת ונעשית טריפה ואח"כ נשא אחותה אי שייך האיסור דהא יש לומר דבחייה משמע ולא טריפה כמו דממעט הרמב"ם מיעמד חי להוציא טריפה וה"ה בזה ולכאורה היה יכול להוכיח מהש"ס בחולין דף י"א דאזלינן בתר רובא דאל"כ היאך חייב חטאת בשוגג בנושא אשה אל אחותה והא הוה ספק שמא הראשונה טריפה וניהו דכרת מחייב דקמי שמיא גליא מ"מ חטאת לא נתחייב והי' לו להביא אשם תלוי וע"כ דגם טריפה אסורה והנה בהמ"מ הנ"ל מביא ראיה מהא דאמרו בנדה דף כ"ג בהמה במעי אשה לר"מ מהו לאתסורי באחותה ופריך ומי חיי ובתוס' שם ד"ה לאתסורי משמע דיכול לחיות רק שסופו למות וקס"ד דמתסר באחותה וא"כ ה"ה לטריפה ע"ש ואני אומר דיש לדחות דאדרבא זהו דקמקשה הש"ס ומי קא חיי והיינו דבכה"ג לא נאסרה משום אחות אשה וכ"כ רש"י דלא מתסרא אחות אשה אלא בחייה והיינו דבכה"ג לא שייך איסור אחות אשה כיון דכתיב בחייה וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה הרמב"ן בחידושיו דמה פריך הש"ס למימרא דחיי דאכתי נ"מ למתסר באחותה שנים וג' ימים ולפמ"ש א"ש דכיון דכתיב בחייה א"כ כל שאין סופה לחיות לא מתסרא משום אחות אשה וגם מה שהקשה דאכתי מבעיא לי' לענין אמה ואם אמה דהן אסורין אפילו לאחר מיתה לא זכיתי להבין דעכ"פ לענין אתסורי באחותה שפיר פריך מה קמבעי' לי' וז"פ לפע"ד ובזה מיושב מה שהאריך הב"ש סי' ל"ז ס"ק ב' דלמה אמר דהביאו לידי גיחוך ודלמא מבעי אי קידושין תופסין דכל שיכולה לחיות אפילו שעה אחת אין הקידושין תופסין משא"כ לענין טומאת לידה דכל שאין סופו לחיות אינה טמאה לידה ולפמ"ש יש לומר דבאמת כל שכעת חיה רק שסופו למות לא שייך האבעיא כלל דהקדושין תופסין בעת שמקדשה ומה לנו אם אח"כ תמוה וראיה ברורה דאל"כ שוב כל שתמצא האשה טריפה לא יהי' קידושין כמו בנפל שדעת הרמב"ן דאין קידושין תופסין בו וא"כ למה לא מייתי הש"ס בחולין שם ראיה דאל"כ לא משכחת שום קידושין תופסין באשה ולא יתחייב הבא על אשת איש מיתה למ"ד טריפה חיה רק שסופו למות וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ח וע"כ דאזלינן בתר רובא ומדלא מוכיח מזה ע"כ דגם בטריפה תופסין קידושין ושאני נפל דכעת אין שם אדם חי עליו משא"כ טריפה דניהו דסופו למות אדם חי מקרי לכל הדברים ועיין ברמב"ם פ"א מא"ב הלכה י"ב דהבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב חי הוא אלא שסופו למות ואפילו שחט בה ב' סימנים ועדיין היא מפרכסת הבא עליה חייב עד שתמות או עד שיתיז ראשה ובכ"מ כתב מקורו מהא דאמרו בחולין דף קכ"א שחט בה שנים ועדיין היא מפרכסת הרי הוא כחי' לכל דבריה וזה הלשון לא נמצא ועיין בחולין דף למ"ד בתוס' ד"ה והתנן ועיין בהגהת הכ"מ אמנם תמהתי דמבואר בהדיא בחולין דף קכ"א דהרובעה חייב דהא לא מטמאה טומאת נבלות ובגליון הכ"מ שם הארכתי ועכ"פ מבואר דכל שכעת חיה הוה קידושין וביאה וכחיה לכל דבריה ול"ד לנפל ובזה מיושב קושית התוס' בנדה שם שהקשו דהו"ל למבעי אם חייב הרובע כדין רובע את הבהמה ולפמ"ש זהו מלתא דפשיטא דחייב כמו בכל טריפה ושחט בה שנים ורק באחות אשה קמבעיא לי' משום דכתיב בחייה וע"ז פירש דכל דלא חי' לא מקרי בחייה וז"ב ומה שרמז בספר מ"מ הנ"ל דמזה יש ללמוד למי שקדש לדבר שלא בא לעולם באמת אינו ראיה דכאן קמבעיא לי' לר"מ ור"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע וגם יכול לקדש ועיין במקנה שם שהאריך בזה אבל אם לא ראה דברי הרמב"ן והר"ן ורשב"א בחידושיהם לנדה שם ועיין ב"מ ובא"מ שהם הביאו דברי הרמב"ן והר"ן ומ"ש מחוור לפע"ד.