שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ב׳ (ח׳)

והנה בשנת תרי"ג אדר שני אור ליום ד' ויקרא למדתי סוגיא דתשע צבורין והנה הפ"י הקשה דאמאי בפירש ואתא עכבר ושקיל אזלינן בתר רוב הא קי"ל דיבש ביבש בחמץ בפסח הו"ל דשיל"מ ולא בטל והשתא ברובא דליתא קמן מחמרינן ולא אזלינן בתר רוב מכ"ש ברובא דאיתא קמן דלא אזלינן בתר רוב ע"ש שהאריך ולפע"ד נראה דהנה הר"ן בפרק א"צ נסתפק בלוקח ביצים מן העכו"ם ביו"ט אי אזלינן בתר רוב כיון דהוה דבר שיל"מ וכתב דאפשר דהתם שאני דאתחזיק אסורא ע"ש והמלמ"ל בפ"ז ממעילה ה"ו החזיק בזה החילוק דכל דלא אתחזיק איסורא אזלינן בתר רוב אף בדבר שיל"מ ולפ"ז נראה לפע"ד דבר ברור דבקבוע דהוה כמע"מ ורק דכשפירש אזלינן בתר רוב א"כ עכ"פ לא אתחזיק איסורא דהרי קבוע כמע"מ והוה כספק ולא איתחזיק לא איסור ולא היתר ומועיל דבר שיל"מ ושאני יבש ביבש דאיתחזק איסור שנתערב בו איסור א"כ בדשיל"מ לא מועיל הרוב אבל בקבוע הוה כלא איתחזיק ואף אם נימא דהוה כאיתחזיק איסור והיתר עכ"פ כיון שיש רוב היתר מה"ת לומר דמהקביעות האיסור הוא נימא דמהרוב הקביעות של היתר הוא וכעין מ"ש הט"ז סי' ק"א ס"ק ט"ו דכל שיש לפנינו שני קביעות מהראוי יותר לומר דבחלק הקביעות של הרוב הוא ע"ש ומכ"ש כאן דעכ"פ הרוב נקבע היתר דודאי מהראוי לתלות ברוב וז"ב מאד.