שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קצ״ג (ח׳)

אח"כ מצאתי במהרי"ט אלגזי הלכות חלה דף ל"ח דפוס פ"ב שהביא ג"כ הת"כ הנ"ל והקשה דהא סתם סיפרא ר"י והרי ר"י ס"ל דמע"ש ממון הדיוט הוא וע"כ דמיירי בגבולין וכמ"ש ר"ח דבגבולין כ"ע מודו דלא מקרי שלו ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד נראה דהנה ביאור מחלוקת ר"מ ור"י אי מע"ש ממון גבוה הוא או ממון הדיוט נראה לפע"ד דהנה התוס' בפסחים דף מ"ו ד"ה לא כתבו דנדונ"ד אי קריבים ביו"ט או לא הסברא הוא כך דמ"ד דאסור ס"ל כיון דעקרו לגבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכי אסור לשוחטן ביו"ט אף שיש בהם היתר להדיוט ומ"ד קריבים ס"ל עיקר שחיטה לצורך הדיוט ע"ש ולפ"ז נ"ל דגם מע"ש באמת הדיוט אוכלו רק שאוכלו בקדושת מעשר וא"כ ס"ל לר"מ כיון דממון גבוה הוא אף שהדיוט אוכלו עיקר גבוה ומשלחן גבוה קא זכי ור"י ס"ל דכיון דהדיוט אוכלו הוה ממון הדיוט ובזה מובן היטב סברת ר"ח דדוקא בירושלים דיכול לאוכלו שם א"כ שייך לומר דממון הדיוט הוא כיון דאוכל אדם הוא והדיוט אוכל אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה אלא בפדיון כיון דעכשיו אין מקום לאכילת הדיוט שוב בוודאי כיון דעיקרו לגבוה וכעת אין מקום לאכילת הדיוט שוב אסור ומקרי ממון גבוה ועיין במ"א סי' תק"ז ובהגהת דג"מ שם ותראה שהדברים מכוונים ולפ"ז נראה לפע"ד דזה במע"ש עצמו אבל כסף של מע"ש דהיינו מה שפדו בו המע"ש דזה לא הוה עיקרו גבוה דהא המעות קודם שנפדה הי' חולין רק שנפדה בו מע"ש א"כ עכ"פ הוה כפירי שני של שביעית שקיל מהראשונה כדאמרו בסוכה דף מ"ם וכן קיי"ל בפ"ו משמיטה ה"ח וא"כ שוב הוה ודאי ממון הדיוט אף בגבולין כנלפע"ד דבר חדש ואם חומ' הוא מיושב בזה היטב מה דהקשה שם המהרי"ט אלגזי בהא דאמרו במנחות פ"ב המתפיס מעות מע"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף שני חומשין וע"ז הקשה דהא פדי' ע"כ בגבולין דבירושלים אין פודין וכן דייקו התו' בקידושין נ"ג והרי בגבולין אף ר"י מודה דממון גבוה הוא א"כ היאך מוקי שם כר"י ולפמ"ש א"ש דבמעות לא שייך זאת ובזה נראה לפע"ד ההבדל שבין מעות לפירות מ"ש שכתב הרמב"ם פ"ג דמע"ש משנה ד' דמעות מותר לחלל אף בירושלים משא"כ פירות עצמן ולא נודע הטעם ולפמ"ש א"ש דשאני פירות כיון דהם קודש והו"ל כשלמים שהם קדושת הגוף ואינו נפדה אבל מעות דאינו רק קדושת דמים שפיר נפדה אף בירושלים ואף דבגבולין דמקרי ממון גבוה לכ"ע אפ"ה נפדה הא זה גזה"כ שהקלה התורה לפדות כיון שכאן אינו ראוי לאכילה הו"ל רק קדושת בדה"ב אבל בירושלים שפיר יש חילוק בין מעות להפירות ובזה נראה לפע"ד דלכך אם נטמא בירושלים פודין והיינו משום דכל הטעם דאין פודין בירושלים הוא משום דהוה קדושת הגוף ולפ"ז כל שהטמא עכ"פ קדושת הגוף פקע שאינו ראוי לאכיל' והרי כל שאין לו היתר אכילה הוא דומה לגבולין דכשם דבגבולין אף דיש עליו קדושת הגוף מ"מ הקלה התורה לפדותו כיון ראוי שאינו לאכילה שם ה"ה בזה וזהו דיליף מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה והיינו כמו דבגבולין כיון שאינו ראוי לאכילה מותר לפדותו וה"ה בזה ולכך גם הלקוח בכסף מעשר שנטמא יש לו פדיון ור"י דאמר יקבר י"ל דאזיל לשיטתו דהוא ס"ל דמשבא לירושלים הוה ליה ממון הדיוט וא"כ בדין שיוכל לפדות כשנטמא אבל הלקוח אפשר דאין לו פדיון עכ"פ טעמי' דרבנן בודאי ניחא ובזה מיושב מה דאמרו בסנהדרין קי"ב כגון דנפל מחיצות והקשה הר"ן דאם כן הוה ממון גבוה כיון שאינו ראוי לאכילה שנטמא אם כן הוה כמו בגבולין דהו"ל ממון גבוה ולפמ"ש איש דשאני גבולין בטהור כיון דאינו ראוי לאכילה א"כ עיקר הוה של גבוה אבל כאן בירושלים הרי נעשה הדיוט דראוי לאכילה ושפיר יגנזו דלא מקרי ממון גבוה וז"ב ובמ"ש נתישבו הרבה קושיות של מהרי"ט אלגזי מהירושלמי ולפמ"ש כל שנפדו במעות ר"מ מודה דאף בגבולין הוה הדיוט שוב ראיתי במהריט"א דף מ"ם שהביא בשם מהר"י קורקוס דס"ל דאף לר"מ כל דנלקח במעות מע"ש לא חמור כמע"ש והו"ל ממון הדיוט ע"ש ועיני לשמיא נטלית שעכ"פ לר"י ודאי דמודה במעות ות"ל שהראיתי טעם לדבר וזכיתי לכוין לסברת מהר"י קורקוס שכתב בלי טעם ועיין שעה"מ הלכות חמץ ומצה פ"ו מ"ש בזה הענין ובשו"ת ש"א סי' צ"ו ואולי עוד אזכה לבאר בזמן אחר עוד יותר כי לא נפניתי כעת ומה שהאריך מהריט"א שם בדף ל"ח ע"ג לענין רבית בהקדש תמהני שלא הזכיר דברי הגהמ"ר בשניות במציעא והובא במלמ"ל פ"ד ממלוה לענין ריבית בממון הקדש.