שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קפ״ז (ז׳)

והנה בשו"ת נו"ב מהד"ק סי' ע"ב הקשה עדים שבאו להעיד שאשה זינתה לאסרה על בעלה הו"ל עדות שאילה"ז דאם נזים אותה ואנו נאסר אותם על נשותיהם וכמ"ש התוס' בריש מכות והו"ל עדות שאילה"ז ע"ש ובאמת אם נימא דנאסרה על בעלה הוה כד"מ א"כ לק"מ דבממון לא בעי עדות שאילה"ז ובזה נלפע"ד דבר נחמד בישוב קושית התו' על רש"י ריש כתובות שפירש דהא דאמרו בתולה נשאת ליום רביעי שפעמים בשבת ב"ד יושבים שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד היינו שעי"ז שיבא לב"ד ידרשו ויחקרו הדברים ושמא יבאו עדים והקשו התוס' דא"כ היאך אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי וכו' אי למיתב לה כתובה ניתוב לה אלא לאו לאסרה עליו וכו' מאי לאו דקא טעין פ"פ ומה ראיה הא לא משום נאמנותו הוא רק דעי"ז יבואו עדים ולפמ"ש א"ש דע"כ מוכח דנאמן דאל"כ הא הו"ל עדות שאילה"ז כל שבא לאסרה דא"ל דלאסרה על בעלה ל"צ דו"ח דז"א דכל הטעם הוא משום דקפתיך בי' ד"מ וכאן דלהפסידה כתובתה אינו נאמן לר"א כמ"ש רש"י בדף ט' רק לענין איסור שוב הוה ד"נ וצריך דו"ח ואיך נאמין לעדים וע"כ דהוא נאמן מצד עצמו ודו"ק ובלא"ה נראה לי דהרי כל שהוא דין מרומה צריך דו"ח אף בד"מ כמבואר בחו"מ סי' ל' והנה בסי' ט"ו מבואר דדין מרומה היינו שנראה לדיין שהבע"ד הוא רמאי או שטוען טענת רמאית ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דאם נימא דאינו נאמן לאסרה עליו משום דאמרינן דלא בקי בפ"פ א"כ אין לך דין מרומה גדולה מזה והדברים ק"ו דהשתא אם נראה לדיין שטוען שקר או שהוא רמאי דקי"ל דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואפ"ה אמרינן דלמיחש מיהא מבעיא וא"כ מכ"ש בזה דאמרינן שהוא אינו רמאי רק שהדין מרומה שאפשר שלא בקי בפ"פ א"כ מכ"ש דצריך דו"ח דשמא העדים משקרים וא"כ שוב כל שצריך דו"ח שוב הו"ל עדות שאילה"ז ובזה נראה לפע"ד הא דאמרו אי למיתב לה כתובה ניתיב לה ופירש"י ולמאי קפדי רבנן שמא יתקרר דעתו והקשו האחרונים הא נ"מ לענין לקוחות ולפמ"ש א"ש דבאמת צריך דו"ח והם באו לאוסרה ואך דפתיך בי' ד"מ מ"מ כל שהדין מרומה שהרי לאסרה אינן באמת לל"ב צריך דו"ח והנה מבואר בסי' ט"ו דהא דד"מ הי' מסלק הרא"ש ידו ממנה זה דוקא כשהתובע רמאי אבל כשהנתבע רמאי א"כ ישתכר הנתבע עי"ז ויהי' חוטא נשכר צריך להזקק להוציא מידו ע"ש ולפ"ז כאן שתקנו שתנשא בד' משום דשמא לא ימצא בתולים ויבואו עדים וא"כ עכ"פ כעת אם נימא שאינו בקי בפ"פ יותר נראה לפנינו טענת של האשה אמת דמכחשת או שותקת וא"כ שוב באמת עי"ז שלא יהי' נאמנים העדים תפסד האשה ואמרינן שפיר דלמה תפסיד האשה עי"ז הא יהי' חוטא נשכר וזהו דאמרי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה דבאמת טענה שלה נראית אמת ולמה ישתכר זה בחנם ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא והנה ק"ל בהסוגיא דאמר ליום רביעי אין ליום חמישי לא מ"ט משום אקרורי דעתא והדבר תמוה דלמה לי' לדיוקא הא מבואר כן בהדיא בהמשנה שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד הרי מבואר דהוא משום אקרורי דעתא ובהחפזי לא ראיתי מי שדקדק בזה והנראה בזה דהנה הר"ן הקשה בהמשנה למה לא תני טעמא דאלמנה בחמישי משום ברכה ובתולה ביום א' לא משום שקדו וכתב דתנא מסתם לה סתומי כי היכא דלא ליתי לידי מכשול באם ימחלו הסעודה דאז מעקרא התקנה לגמרי ע"ש דבריו הנעימים ובלמדי הדברים עם תלמידי המופלגים נתקשיתי דלפ"ז למה כתב המשנה הטעם דט"ב דאז נטעה דאין כאן טעם רק משום ט"ב והא יש עוד טעמים דשקדו וא"כ לא הי' צריך למנקט רק בתולה נשאת ליום רביעי ואלמנה לחמישי ואז לא נודע כלל הטעם ואמרתי דהתנא הורה בלשונו דזה הטעם דנקט במשנה אינו עיקר שהרי התחיל שפעמים בשבת ב"ד יושבים בשני ובחמישי וא"כ ע"כ דלאו עיקר טעמא משום ט"ב דא"כ למה לא תנשא באחד בשבת וע"כ דיש עוד טעם שלא נודע לנו ואז לא יבא לידי מכשול כלל ויפה שנו בלשון המשנה ובזה מיושב דברי רש"י שכתב שפעמים בשבת אבתולה קאי והדברים צ"ב ולפמ"ש א"ש דזה בא להורות דאין הטעם של המשנה עיקר ויש עוד טעמים אחרים ומעתה ע"כ הוכרח לדיוקא דהוא משום אקרורי דעתא דמה ששנה כאן הטעם של ט"ב אדרבא מבואר להיפך דהרי גם בשני יושבים וע"כ דאיכא עוד טעם משום שקדו וא"כ ל"ק קושית הש"ס דשפיר קפדו שתנשא בד' משום שקרו ולכך פריך מ"ט בחמישי לא דגם בזה שייך שקדו וע"כ משום אקרורי דעתא וא"כ א"ש.