שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קפ״ז (ה׳)

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

ובזה נראה לפע"ד לדחות ראית התוס' ד"ה אין שכתבו ראיה דבס"ס מוציאין ממון מהא דמשארסתני נאנסתי דיש להמנה וע"כ משום דבאותו מנה יש לה ס"ס ע"ש ולפע"ד נראה דבאמת לענין ממון ל"ש ס"ס עד"מ ספק בקי בפ"פ ספק אונס וא"כ ממנ"פ חד מהצדדים הוא שקר נאנסה עכ"פ נבעלה וטוען אמת שפ"פ מצא וא"כ אם טוענת שאינו בקי בפ"פ והוא בתולה שלימה וזה הספק לבד ל"מ דבחד ספק אין מוציאין ממון מה תצרף ספק באונס הא באמת הוא בעצמה יודעת שלא היתה אונס ואיך נצרף ספק שהיא בעצמה יודעת שלא הי' כן דאל"כ היתה טוענת דנאנסה דבשלמא לענין היתר לבעלה אף שהי' לא טוענת אנן טענינן בעדה וכל מה שנוכל לחפש היתר מחפשין אבל לענין ממון איך שייך ס"ס ויש להמתיק הדבר עפ"מ דמבואר בחו"מ סי' י"ז סי"ב בהג"ה דאין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתובע וה"ה כאן אותו טענה שטוענת אנן פסקינן לה משא"כ לומר עוד ספק אחר מה שלא טוענת הוא אנן לא טענינן בעדה אבל שם דטוענת משארסתני נאנסתי א"כ ניהו דאין מאמינין לה ליטול מאתים אבל לגבי מנה ודאי הוה ס"ס גמורה מהמנין לה שמשארסתני נאנסתי דהא יש ספק שמא קודם שנתארסה ול"ש לומר דהיא אינה טוענת דאדרבא היא טענת טפי ואנן לא מהמנינן לה כולי האי וחיישינן שמא קודם שנתארסה נאנסה ואינו מגיע לה רק מנה אבל מנה בודאי אית לה ובזה יש לישב מה שהקשה התומים בקונטרס התפיסות אות קכ"ג לשיטת התוס' דבס"ס מוציאין ממון ורק לר"י ל"ש ס"ס משום דיש לבעל ג"כ ס"ס והקשה לפ"ז בהך דחרשת ושוטה דאמרו בדף ל"ו דלר"י יש לה טענת בתולים הא שם הוה ס"ס ספק מוכ"ע ספק אונס ושם ל"ש לומר דאית לבעל גם כן ס"ס דהא חרשת ושוטה אף רצון שלהם הוה אונס ולפמ"ש י"ל דלר"י דס"ל דאינה נאמנת אף אם היתה טוענת בבירור א"כ בודאי ל"ש לצרף ס"ס כיון דאף שהיתה טוענת לא היתה נאמנת היאך נצרף אנחנו דממנ"פ חד מנהון שקר ורק לר"ג דאם היתה טוענת נאמנת שפיר אמרינן שם דכגון דא פתח פיך לאלם הוא משא"כ לר"י וז"ב. ודרך אגב אזכיר כאן לפמ"ש התוס' ביבמות ס"א דרבקה היתה בת י"ד שנים כשנשאה יצחק והרי היתה בוגרת ולשיטת הפוסקים דדמיה כלים א"כ קשה הא מבואר במדרש דיצחק לא מצא בתולים וחשד לאליעזר והיאך חשדו הא היתה בוגרת מיהו בלא"ה כתבו התוס' ביבמות שם דמדרשות חלוקות הן ע"ש ובמהרש"א.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא קמא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.