שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ק״פ (ד׳)

אח"כ מצאתי בב"י חו"מ סי' רנ"ג שכתב לענין אני מניח לפלוני והביא שו"ת מהרי"ק סי' צ"ד ומפקפק עליו במ"ש שצותה להניח דמשמע שצותה לאחר להניח ומסיק דכיון דקי"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סתמא דמלתא שהוא המנחת ולא דקדקה בלשונה והוא תמוה דמלבד דאין הדבר ברור אם קי"ל כר"מ או כרבנן דר"מ ופסקי הרמב"ם סותרים זא"ז וכמו שהחילותי בזה הלא מראש אף גם דלפמ"ש הריב"ש דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה רק בהקדש א"כ בנ"ד ל"ש זאת אמנם לפמ"ש למעלה בטעמו דבאמירה לגבוה הוה כמסירה להדיוט א"כ גם בש"מ שייך טעם זה וכאן היתה צוואת שכ"מ ושפיר אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וז"ב ודו"ק אמנם עדיין קשה דא"כ בהא דאמרו בב"ב קל"ה שכ"מ שאמר כתבו ותקנו לפלוני ומת לא יתנו דדלמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכן אמרו שם לענין מתנה בקנין דלא קנה לולא במייפה כחו וכן קי"ל בסי' ר"נ וכ"כ הנימוק"י לענין שכ"מ שכתב בה מהיום בעי קנין ואמאי לימא שטעה משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוא רק משום דהוה ככו"מ והוה כמעשה וכמ"ש וא"כ זה כשהיא מתנת שכ"מ רק שטעה בלשון אבל כשחיישינן שמא לא רצה להקנות אלא בשטר או בקנין א"כ לא רצה שיהי' ככתובים וכמסורים ושוב מה"ת לומר שטעה ולא נימא דהוציא דבריו לבטלה וז"ב כשמש.