שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ק״פ (ב׳)

ובזה נראה לפע"ד דזה דוקא כשזה המקדיש לא אמר אלא סתם אבל כשפורט בפירוש לדמי א"כ לא הקדיש כלל הגוף לפירות שוב אין להגזברים ולא הלוקחי' כח לשחרר וזה דפריך גזברים מאי עבידתייהו וגם אחרים מה עבידתייהו והיינו דהא אין להם חלק ונחלה בגוף העבד רק בדמים ואינו מועיל וז"ב ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל נעים ונחמד. והנה במה דהבאתי למעלה בשם השיטה מקובצת כתובות ע' בשם הריב"ש דל"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש לכאורה טעמא בעי והנראה בזה דהנה ביאור הדברים הא דאמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אף דבכמה מקומות מצינו דדיבור גרידא מקרי ואמרי אף דיבור של איסור ומכ"ש סתם דיבור ויהי' נידון כשיחה בטילה אמנם נראה דהנה בהא דאמרו בגיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי הקשו בתוס' דמ"ש מחכם שהתיר לאשה דמאנה או שחלצה בפניו דישאנה מפני שהוא ב"ד ופריך הש"ס טעמא דב"ד הא תרי לא והא תנן שנים שחתומים על השטר וכו' ומשני דדיבורא מקרי ואמרו וכתבו התוס' דדיבור כי האי שמביא לידי מעשה דע"י דיבורו נתירה חשוב כמעשה ולפ"ז בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לכך פשיטא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה משא"כ בעלמא שייך לומר אדם מוציא דבריו לבטלה דדיבור סתם מקרי ואמרי וז"ב בסברת הריב"ש ואם חומה הוא נבנה עליה טירת כסף לבאר הסוגיא דנזיר דף ט' ריש פ"ב דאמר דב"ש ס"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה ס"ל כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדרו ופתחו עמו והקשו בתוס' אמאי לא אמר ב"ה כרבנן דר"מ דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וכתבו דניחא להו לאוקמא דגם ב"ה ס"ל כר"מ דר"מ לא יהי' כב"ש וס"ל דאף ר"מ מודה בזה וע"ז הקשו דמ"ש דבערך כלי מתחייב דמים ואמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולפמ"ש א"ש דהנה בהא דס"ל דב"ש כר"מ אף דר"מ לא אמר רק בהקדש באמת גם נזיר מקרי הקדש כמ"ש רש"י והתו' שם דכתיב קדוש יהי' גדל פרע ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סימן נ"ד שהאריך דנזיר אינו לא איסור חפצא ולא איסור גברא רק שתאר נזיר וקדושתו הוא שחל עליו תורת נזירות האלה ע"ש ולפ"ז כיון דהוה נדרו ופתחו עמו וא"צ חרטה כלל וא"כ שוב הוי דיבור ולא עביד מעשה ואם כן ל"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמ"ש כל דתוך כ"ד חזר בו ובזה ניחא הא דפריך וב"ש נמי נדרו ופתחו עמו והדבר יפלא דמכל מקום אין אדם מוציא דבריו לבטלה דניהו דב"ה ס"ל ג"כ כר"מ היינו משום דס"ל כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס וכאן הוה כמפרש דבריו הראשונים אבל עכ"פ מה קושיא כ"כ דנימא דב"ש ס"ל דגם בגמר דבריו אדם נתפס ואף די"ל דמפרש אפ"ה אין אדם מוציא דבריו לבטלה ועיין בתוס' ובשיטה מקובצת בנזיר שם ולפמ"ש א"ש דכל דנדרו ופתחו עמו שוב לא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב הא דאמרו אלא ב"ש סברי כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבלה לאתשולי קאתי וב"ש לטעמייהו דאמר אין שאלה להקדש וכו' ותמהו התוס' דלמה האריך כ"כ לישני בסתם דב"ש ס"ל אין שאלה להקדש ולפמ"ש א"ש דעיקר קושית הש"ס היה דל"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה דדיבורו לא עביד מעשה דנדרו ופתחו עמו וא"כ מה מועיל דאין שאלה להקדש דמ"מ נימא דמוציא דבריו לבטלה דעכ"פ בתכ"ד יכול לחזור וא"כ הוה נדרו ופתחו עמו ולא עביד מעשה ומה מועיל מה שאסור לשאול אח"כ עכ"פ בעת שהוציא דבריו לא עביד מעשה וע"ז חידש דבאמת נעשה נזיר תיכף ואח"כ בא לחזור ול"מ חזרה אף תכ"ד בהקדש ונזיר ושוב שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובזה ל"מ חזרה אף תכ"ד ודיבורו עביד מעשה ובזה מיושב היטב מה דאמרו ב"ה ס"ל כר"ש שלא התנדב כמו שמתנדבים והקשו בתוס' ת"ל דס"ל לב"ה דיש שאלה בהקדש ולפמ"ש א"ש דבאמת הא דס"ל לב"ה דיש שאלה בהקדש אף דב"ש ילפי בנזיר דף נ"א תחלת הקדש לסוף הקדש דהיינו תמורה דהוא אף בטעות אבל ב"ה ס"ל דלא דמי תחלת קדוש' לסוף קדוש' ולא יוכל לחול קדוש' כ"א ברצון ולא בשוגג ולכך מצי לשאל ולפ"ז זהו לענין שאלה שפיר מצי למשאל דכל דשואל אגלאי מלתא למפרע דלא שפיר הקדיש ובכה"ג מודו ב"ש ג"כ אבל כאן הא באמת אינו שואל ומתחרט רק דהוה כמתחרט כמ"ש התוס' בד"ה לאתשולי ולפ"ז כיון דגם ב"ה ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ כל שאמר הריני נזיר הוה נזיר וא"כ מה שבגמר דבריו חזר בו הוה כסוף קדושה דהא כבר חלה הקדוש' ואינו מתחרט מעיקרו ניהו דהוה כמפרש דבריו אבל מהראוי שלא יועיל וע"ז אמר דהא לא נדר כדרך המתנדבים וא"כ שוב הוה אחותי קדוש' ואחותי קדוש' ס"ל לב"ה דלא מחתינן ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב גם מ"ש דב"ש ס"ל נזיר ונדור דס"ל כר"מ וכר"י ותמה האורח מישור דהא ר"י ס"ל דלא הוה רק נדור ולפמ"ש א"ש דר"י ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה ולכך לא הוה רק נדור בלבד וב"ש כר"מ ס"ל דלא הוציא דבריו לבטל' וכבר חל הקדושה ותו לא פקע אברא דצ"ב דאמאי הוה נזיר ונדור הא כל טעמם של ב"ש דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ כל דכאן מפרש דבריו עכ"פ לא הוציא דבריו לבטלה דהא עכ"פ נדור הוה ול"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה דהא הועיל שיהי' נדור עכ"פ ולמה יהי' נזיר אמנם הדבר נכון דכיון דלב"ש אין שאלה בהקדש שוב דיבורו עביד מעשה וא"כ התחלת דיבורו שאמר הריני נזיר עשה מעשה ובכה"ג ודאי אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דהרי בדיבורו עביד מעשה ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דפסק בפ"א מנזיר באמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה הוה איסור ולא נזיר ותמהו הכ"מ ולח"מ דבש"ס אמרו כמאן דלא כר"נ ומשמע דלב"ה לא נזור ולא נדור הוה והוא פסק דהוה כנדור ולפמ"ש א"ש דהא רבינו פסק כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ כל שנדור הוה שוב לא הוציא דבריו לבטלה ולדידן דיש שאלה להקדש א"כ שוב דיבורו לא עביד מעשה ול"ש לומר דיהי' נזיר ובש"ס אזלינן דגם לב"ה אין שאלה בהקדש וב"ה ס"ל דמוציא דבריו לבטלה ודו"ק היטב כי הוא חריף ונעים ונחמד ת"ל. ועיין בשיטה מקובצת בכתובות ובריטב"א בכתובות דף נ"ח דכל דחל על איזה דבר ל"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"ש ועיין בכתובות שם דאמר ל"ת טעמא דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלב"ל אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר הכי כיון דאמר ר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם ולכאורה צ"ב למה נדחק ר"ל כ"כ להעמיד דברי ר"מ אף למ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ל ולפמ"ש א"ש דקמ"ל דענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה שייך גם בזה כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה א"כ הוה דיבורא דאית בי' מעשה ושייך בזה אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוה כאלו כבר מסרו וחל ההקדש כיון דיכול לכופה ויש להאריך בזה בסוגיא ולא נפניתי כעת.