שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן ק״פ

לבאר דברי רבינו בענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה הנה רבינו פסק בפ"ג מערכין דהאומר ערך פחות מבן חודש עלי הרי זה כאומר ערך כלי זה עלי ואינו חייב כלום והיינו כרבנן בערכין דף ה' דאדם מוציא דבריו לבטלה ואלו בפ"ו שם ה"כ פסק בהמקדיש עצמו דקדוש לדמיו ומשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכר"מ ותמה המלמ"ל עליו דדבריו סותרין וכבר קדמו הבה"ז בחידושיו לערכין וראיתי בצ"ק שם שכתב ליישב עפמ"ש התוס' בכתובות ע' ע"ב בד"ה והא לא אמר הכי דכל דצריך להוסיף דבריו לא אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ בשלמא בערך לדמים צריכין לשנות דבריו להוסיף דמים על דבריו לכך פסק כחכמים משא"כ התם דבכלל הקדש עצמו הוא דמים ע"ש ובמחכ"ת דבריו תמוהים דהא שם התוס' קאי אליבא דר"מ והרי ע"כ ס"ל גבי ערך ג"כ כן וע"כ דהתוספות כוונו דדוקא היכא שעכ"פ בשינוי מערך לדמים וא"צ להוסיף בו דברים אחרים משא"כ שם דצריך להוסיף ענין חדש צאי מע"י במזונותיך מה שאינו כלל בכלל המאמר שאמר וז"ב ופשוט בכוונתם ועיין בשטמ"ק שם וא"כ אין מקום לדבריו אך לדעתי נראה לישב דברי רבינו דשאני היכא דעיקר מה שאינו חל היא בשביל הדין שאין ערך לפחות מבן חדש בזה יש מקום לומר שטעה בדין וכן בכלי וכדומה משא"כ שם דאומדן דעת שלא נתכוין להקדיש את עצמו למזבח דלא נשמע שיהיה אדם נקרב ורק לדמיו כוון וא"כ בזה פשיטא דמסתמא לא הוציא דבריו לבטלה ואף דבגיטין שם מוקמינן כר"מ היינו דכר"מ ודאי מצי אתי אבל לרבנן יש להסתפק בזה אבל רבינו הכריע בזה כר"מ ובלא"ה לפמ"ש התוס' בערכין ד"ה אדם לחלק בין היכא שלא אמר כלום מה שמוציא בפיו וא"כ י"ל דניהו דלר"מ מהני אף שלא אמר כן בשפתי' כל שכוון לזה רבנן נחלקו עליו בזה אבל עכ"פ כל שנוכל להסכים פיו שיהיה שוה למה שכוון בלב בודאי מועיל ומש"ה מועיל שם וז"ב עוד נראה לי לחלק ע"ד מ"ש הט"ז ביו"ד סי' רנ"ט לענין ספק צדקה דאם הספק בגוף הצדקה אזלינן לחומרא כיון דא"א להתברר אבל באם הספק שיכול להתברר אם נשאל להמצוה בזה אזלינן לקולא ע"ש ומעתה בטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ג"כ יש ספק אם כוון לכך או לא ולפ"ז באומר ערך פחות מבן חדש דהספק יוכל להתברר דאולי באמת יאמר דטעה וסבר דיש ערך לפחות מבן חודש ולכך אזלינן לקולא אבל בהקדיש עצמו דשם בודאי לא כוון להקדיש עצמו ולכך אזלינן לחומרא וז"ב ודו"ק וראיתי ברש"י בגיטין דף ל"ט שכתב דר"מ ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בהקדש ומזה דייקי האחרונים דדוקא בהקדש ס"ל כן לר"מ אבל לפ"ז אין מקום לקושית התוס' בכתובות ע' הנ"ל דהא שם הדירה ממע"י והוה דבר שבחול ולא הקדש ועיין שטמ"ק בכתובות נ"ח ע"ב במ"ש שם בענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה ודו"ק ועיין בשטמ"ק בריש המדיר גבי נעשה כמו שאמר צאי שכתב בשם הריב"ש דדוקא בהקדש שייך הך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והנה בהא דאמר רבה ומותבינן אשמעתי' מהא דהמקדיש נכסיו והיו בהן עבדים דאין הגזברים רשאין לשחררו אבל מוכרין אותם לאחרים ואחרים משחררים ופירש"י דגופן לא קדוש להקדש אבל מוכרין אותן לאחרים והקשו הרשב"א והריטב"א דממנ"פ כיון דההקדש אין לו זכות בקנין הגוף של העבד היאך יוכלו הקונים מיד ההקדש לשחררו במה שאין להקדש בעצמו זכות ומה מכר ראשון לשני והנה בחידושי בית יוסף בתשובותיו שם נדפסו חידושי הלכות מהב"י על גיטין כתב דכיון שיש להקדש רשות למכור א"כ כיון שזה שוה כסף במה שמוכר לשני אם יהיו להשני רשות לשחרר א"כ גם זה בכלל ההקדש לדמים שיהי' להשני כח לשחרר ע"ש ואף שדפח"ח אבל מידי מששא אית בי' דאיך שייך שהקדש לא יהי' לו כח הלז ויהי' לו כח למכור להשני בזה ולא הקדיש רק לדמים שיהי' להם כח למכור ולא לשחרר אך לפע"ד נראה דהרי באמת הוא הקדיש העבד לגמרי רק שאין כח לחול קדושת הגוף על העבד לא למזבח ולא לבדק הבית אבל עכ"פ הוא הקדישו לגמרי רק שממילא אין לו להקדש בו אלא קדושת דמים ולפ"ז בכה"ג ל"ש לומר דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דע"כ לא אמרינן זאת רק להפקיע כח וזכות שיש לאחר בו אבל במה שאין לו זכות כגון שנשבע שיאסור עליו החפץ אטו אם ימכור לאחר לא יהי' לו כח לאחר לשחטו ולאכלו וכדומה וכבר כתב הט"ז ביו"ד סי' ט"ז לענין או"ב דבכה"ג ל"ש לומר מה מכר ראשון ע"ש בס"ק ח' וה"נ כאן אטו אין לההקדש בו קנין הגוף מחמת שמשועבד לאחרים או שלא הקדיש רק לדמים הוא באמת הקדיש לגמרי רק שאין חל על העבד תואר קדושה לא למזבח ולא לדמים ולכך א"י ההקדש לשחררו אבל מי שנמכר לו שפיר יכול לשחררו דהוא קנאו לגמרי וז"ב כשמש ובזה פירשתי לנכון הא דאמרו אח"כ הב"ע דאמר לדמי א"ה אידך נמי דאמר לדמי וע"ז אמרו דא"כ אין הגזברי' רשאין להוציאן לחירות גזברים מה עבידתייהו אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות מה עבידתייהו והוא תימה דלמה לא יוכלו הגזברים להוציאו ולוקי כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו וערש"י שנדחק בזה דהוה כמקדיש תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח ועתוס' מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דאם לא הקדיש רק לדמיו א"כ נשאר לרבו ראשון כח קנין הגוף וא"כ פשיטא דאין הגזברים יכולים לשחררו וגם האחרים הבאים מכחו א"י לשחררו דמה מכר ראשון לשני כל שנשאר הזכות לבעלים הראשונים וע"כ דבעלים הראשונים קדשו לגמרי רק דלא חל התאר קדושה על העבד אבל עכ"פ ל"ש מה מכר ראשון לשני בכה"ג וז"ב מאד ובזה מיושב כל הסוגיא ואכ"מ להאריך. עוד יש לי בזה ענין חדש דהנה כאן יש שני קנינים קנין האיסור וקנין ממון והקנין האיסור א"א בשום אופן שיהי' לההקדש רק הקנין ממון ובמ"ש הרשב"א והריטב"א בחידושיהם והפ"י האריך גם כן בזה ולפ"ז לכאורה קשה דאם ההקדש ישחרר קנין הממון שבו שוב ע"כ הוצרך הרב הראשון לשחררו כופין אותו כדין עבד של שני שותפין שכופין את רבו השני וגם כאן הוה רבו ראשון שותף עם ההקדש שזה יש לו קנין האיסור וזה קנין ממון אך ז"א כיון דאין ההקדש רשאי ולקבל כסף שחררו דזו דרך שחרור ולא מכירה ולזה לא הקדישו וכמ"ש רש"י וא"כ לכך אין רשאין לשחררו אבל הלוקח השני שפיר יכול לשחרר עכ"פ חציו שלו דהיינו קנין ממון שבו וממילא משוחרר כלו דכופין את רבו ראשון כדין כל מי שחציו עבד וא"ל שבעי כספו המיוחד לו כדאמרו בב"ק דף צ' לענין איש ואשה בנ"מ דהא לא קי"ל כן כמ"ש הב"ש סי' צ' ס"ק נ"ה ע"ש ובזה יש לומר טעמו של רבי דס"ל אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ולא נודע טעמו ולפמ"ש י"ל דבאמת אף למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי כל שעתיד גם קנין הגוף להיות שלו בודאי ק"פ אלים כמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ו וב"ב דף נ' ולפ"ז כאן שמכרו לעבד עצמו דיהי' לו קנין הגוף והי' לו קנין גופו מקודם פשיטא דק"פ אלים וכופין את רבו לשחררו והמעיין בגיטין דף מ"א ימצא דיש לתלות במחלוקת רבי ורבנן בשחרר חציו בשטר ואכ"מ להאריך והנה לכאורה יש להבין בהא דאמרו לגופי' לא קדיש הא שיטת רש"י דאדם אתקש לקרקע אף ב"ח כמ"ש בקידושין ז' והתוס' השיגו עליו שם מהא דפריך הש"ס בסנהדרין דף ט"ו ואדם מי קדוש ומשני באומר דמי עלי דנשים כעבד ועכ"פ בעבד ודאי דאיתקש לקרקע מהראוי להיות קדש וצ"ל דמ"מ הגוף אינו קדוש שהרי אין מועלים באדם ובקרקע מועלין אף שהוא מחובר ועיין בתוס' ד"ה גופי' ובזה נ"ל הא דאמר רב גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר והיינו דאם נימא דאמר לדמי הי' קדוש דהוה שמין אותו כעבד ועיין בתוס' בסנהדרין שם וא"כ הי' קדוש וע"ז אמר דלדמי לא אמר ובזה נראה לפע"ד הטעם דלכך אין משחררין אותו הגזברים דאדרבא לאחר השחרור ונעשה ב"ח ודאי לא קדוש הגוף ואף לשיטת רש"י כל שנשתחרר בודאי אינו קדוש דנעשה עם קדוש וא"כ איך שייך שישחרר אותו כל דלאחר שחרור שוב לא יהי' לו שום קדושת הגוף לא למזבח ולא לבדק הבית ושוב ל"ש שיקבל הגט דהא אין לו יד לקבל הגט דהא לא היה עבד של הקדש למפרע דכל שמשחרר זכות של הקדש שוב אינו עכ"פ חשוב כקרקע לענין קדושת הגוף וא"כ שוב אין לו להקדש קנין הגוף למפרע והו"ל של רבו ראשון ואין להקדש כח לשחררו דאף חציו עבד אינו כקרקע עכ"פ אבל לוקחים מההקדש שוב יש להם כח לשחרר דהם הי' להם עכ"פ קנין הגוף למפרע וגיטו וידו באין כאחד דכל ששחררו שחררו גם חלק הגוף משא"כ בהקדש דכל ששחררו חלקם שוב נעשו ב"ח במקצת ואין להם קנין הגוף לענין קדושה עכ"פ וז"ב ודו"ק ובאמת שבגוף הקושיא שהקשיתי דלשיטת רש"י דאדם אתקש לקרקע אמאי לא קדוש כמו קרקע כפי הנראה הרגישו בזה התוס' בקידושין שם במ"ש דדוקא באומר דמי עלי דשמין אותו כעבד אתקש לקרקע ולא כאדם ב"ח ועש"ך חו"מ סי' צ"ה ס"ק ח"י שהאריך בזה אך לפע"ד נראה בזה ענין ברור דהנה בהא דמוכר דקל לפירותיו דמועיל ולא מקרי דבר שלב"ל נסתפק בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ז' אי מעות לפירות הוה כמו דקל לפירות וכתב לחלק דבשלמא בית לפירות ודקל לפירות בבא הפירות הבית ודקל קיימים ושפיר מקרי דקל לפירות משא"כ במעות לפירות בעת בא הריוח המעות אינו בעולם ובקצה"ח סי' ר"ט הביא דברי הקדמונים בשיטה מקובצת כתובות נ"ט דכל שבא מסבתו אף שאינו יוצא ממנו לגמרי מקרי דקל לפירות ובתשוב' הארכתי בזה והבאתי ג"כ לזה ראיות ואכ"מ ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דבאמת גם אדם ב"ח אתקש לקרקע כמ"ש רש"י והאריך הש"ך שם בזה אמנם זה דוקא גוף האדם בעצמו אתקש לקרקע ויש לי לומר בזה טעם דל"ד לטלטול דיכול לטלטלו ולנתקו בלי דעת הטלטול וביד האדם לטלטלו ולנתקו אבל האדם בעצמו א"א לטלטלו בלי חפצו ודעתו זולת באונס גדול א"כ לא מקרי דבר המטלטל ויותר דמי לקרקע שלעולם עומדת כמו כן האדם לעצמו מקרי קרקע שהוא עומד ברשותו וחפצו אך זה דוקא גוף האדם אבל הריוח היוצא מאדם והיינו שמוכר האדם והמעות הלוקח בעדו זה הוה מטלטל גמור ורק דעבד הנמכר המעות בא בסיבת העבדות שום פשיטא דמקרי דקל לפירותיו דעכ"פ מחמתו בא דע"י שמכרו לעבדות בא המעות שנתנו בעדו ולפ"ז לכך פירש"י דאשה הוה כנכסים שיש להם אחריות לקנות על ידו משום דהאשה בעצמה מקרי קרקע אבל כשמקדיש האדם דהגוף א"א לחול עליו גוף קדושה ולא קדושת בדק הבית כמו דאמרו ואדם מי קדוש וכמו שאמר גופי' לא קדש ורק כשאמר דמי עלי שמין אותו כעבד וא"כ ניהו דגם ב"ח אתקש לעבד אבל זה גוף עצמות העבד ואדם ב"ח אבל כאן דהגוף א"א להקדיש רק הדמים והדמים שוב אינו קרקע רק מטלטלי וניהו דכשמקדיש אדם לדמים שמין אותו כעבד היינו דגוף האדם שאמר דמי עלי דבא מסיבת האדם אבל לענין שיחול קדושה על העבד א"א דכיון דא"א לחול על גוף איש תואר קדושה רק מה שימכרו לאחרים א"כ לא דמי לקרקע דמגוף הקרקע יצאו הפירות ומארעא קא רבו וגדלו ובעת בא הפירות הקרקע קיים אבל כאן ניהו דמסבת האדם בא המעות אבל עכ"פ הוא לא אמר לדמי וא"כ רצה להקדיש גוף האדם ועל גוף האדם א"א לחול הקדושה וזה דאמר רב לגופי' לא קדוש לדמי לא קאמר והיינו דבכה"ג ל"ש לדמות אדם לקרקע וכמ"ש וז"ב בישוב שיטת רש"י ודעימי' ובזה נראה לפע"ד דזה הטעם שא"י לשחרר אותו הגיזברים רק שמוכרין לאחרים והם יכולים לשחרר משום דבאמת אדם אתקש לקרקע רק דכבר כתבתי דרק גוף אדם אתקש לקרקע ולא מה שיצא מחמתו ורב ס"ל דלדמי לא קאמר אבל לפי מה שכבר תנא בברייתא דיכול להקדיש הדמים אף שלא אמר לדמים והיינו שמקדיש הגוף לפירותיו והיינו דוקא מה שבא מחמתו אבל באם משחרר הרי לא בא מחמתו ואדרבא הוא פודה אותו ונעשה ב"ח ובזה פשיטא דאף אם נימא דמעות לפירות הוה כדקל לפירותי' היינו דוקא כיון שהפירות באים בסיבת הדקל וכמו כן למכור העבד לפירות שיוצא ממנו מחמת העבד בא אבל כאן הרי הוא נעשה ב"ח והדמים המה דמי פדיון והוה כמו מצודה למה שתעלה שאינו מקרי דקל לפירות ואינו מועיל וכמ"ש בשטה מקובצת בכתובות שאין הדגים מסיבת המצודה רק שנכנסין לתוך המצודה וה"ה כאן השחרור וקבלת הכסף פדיון אינו מסיבת הקדושת העבד ואדרבא הוא הפכו ול"מ ולכך לא מצי לשחרר הקדש כיון שאין להקדש בגוף העבד רק כדקל לפירותי' אבל כשמוכר לאחרים הוה כמוכר דקל לפירות ולכך הם יכולים לשחרר שלגבי הלוקחים קנו הגוף ג"כ לפירותיו וא"כ כל שמשחרר הפירות ממילא הוא משוחרר וז"ב ודו"ק היטב.