שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קע״ט

בדבר הגזירה שגזרו שלא ישאו כ"א בני עשרים ונשאלתי שכיון שעפ"י ד"ת בן שמונה עשרה לחופה אם מחוייבים למסור נפשם ע"ז או יעשו הנשואין בצנעא הנה מלבד שאינו ברור אם מחוייבים למסור עצמם ע"ז שאינו רק בדרך המוסר אף גם דיכולין לנשא בצנעא הדבר דומה למ"ש הריב"ש הובא בשטמ"ק בהא דאמרו ריש כתובות שגזרו שכל הנבעלת בד' תבעל להגמון ופריך נעקרי' והקשה הא בג"ע יהרג ואל יעבר וכתב כיון דלא גזר על גוף הדבר רק על הזמן וכל שנוכל להעביר הזמן אינו מחויב למסור עצמו ע"ש ומכ"ש בזה ובחידושי הבאתי ראיה ברורה מהא דאמרו בריש מגילה בזמן שמסתכנים בה אינו רק בי"ד וט"ו בלבד ופירש הרי"ף שמסתכנין בדתן וכ"כ הרמב"ן במלחמות שכן מבואר בירושלמי והדבר צ"ב דמה חילוק יש בין מסתכנין וממנ"פ אם הסכנה על קיום המצוה גם בי"ד וט"ו לא ולפמ"ש א"ש דלא היה הסכנה רק על הזמן וא"כ אותו זמן הנקבע במגלה בהדיא מחויב למסור עצמו משא"כ הזמנים שקבעו הרשות בידם להעביר המועד על י"ד וט"ו ולא להסתכן ודו"ק שוב ראיתי ברמב"ן שם שכתב שם בשם הירושלמי דא"ר יוסי כשהן (כצ"ל) מסתכין אל יקראו אותה כל עיקר וכפי הנראה ק"ל דלא יקראו בשביל הסכנה אבל לפמ"ש א"ש דבאמת צריכין למסור נפשם על המצות וכדאמרו במכילתא מה לך יוצא לסקל על שמלתי את בני ואף דמקרא מגלה אינו רק דרבנן הא הוא מד"ק ופשיטא שמחויב למסור נפשו ועיין ביו"ד סי' קנ"ז ורק דוקא בזמנים המוזכרים במגלה אבל בזמנים דתקנו רבנן ניהו דיכולים לקרות אבל עכ"פ אינם רשאים למסור עצמם כל שאינו הזמן הקבוע וז"ב הן אמת דאף דברי הירושלמי שהעתיק הרמב"ן חפשתי בירושלמי ולא מצאתי ואחר החיפוש והיגיעה ראיתי לשון הירושלמי בפ"ק דמגלה סוף הלכה ד' תני במקום שנכנסין קורין אותה בי"ד ר' יוסה בעי אם במקום שנכנסין אל יקראו כל עיקר והרב בעל קרבן עדה נדחק מאד בפירושו ע"ש אבל באמת נאמן הרמב"ן בעדותו והגהתו שהיה כתוב במקום שמסתכנין והיינו כפירוש הנ"ל ודו"ק שוב ראיתי בירושלמי שנדפס בווין עם ביאור שלום ירושלים שנדחק ג"כ בכוונת הירושלמי ולא נזכר מדברי רמב"ן וגרסתו וכן נראה מהמאירי במגילה שרמז ג"כ להירושלמי והי' לו ג"כ גירסת הרמב"ן הן אמת שהיו מקום לישב קושית הירושלמי בדרך אחר עפמ"ש הפוסקים באו"ח סי' תרפ"ח וסי' תר"ץ דשלמא בזמנה ודאי בעי עשרה וא"כ לכך שלא בזמנה דהיו צריכין עשרה לקרות ביחד והיו מסתכנין אבל בזמנה דלא בעי עשרה לא היו צריכין להסתכן והיו קורין ביחידות ודו"ק ובגוף דברי הריב"ש הנ"ל עיין שלטי גיבורים פ' בן סורר ומורה גבי שלש עבירות יהרג ואל יעבור שלא ראה דברי ריב"ש הנ"ל וכל דבריו צ"ע שם שוב מצאתי ראיה ברורה להריב"ש מהא דאמרו בר"ה דף ל"ב השני מתקיע ופירשו בש"ס דבשעת גזירת המלכות שנו ופירש"י שגזרו שלא יתקעו והיו אורבים כל שש שעות לקץ תפלת שחרית שהעבירו על מוספין הרי שאף תקיעת שופר דהוה מצוה רבה ולהעלות זכרונם של ישראל לפני המקום ואפ"ה כל שתלוי בזמן ל"ש בזה יהרג ואל יעבור וגדולה מזו מצינו בחולין דף ק"א גבי שגג ביוה"כ דמפרש דשעת גזירה הוה ויוה"כ דהאי שתא שבתא הוה ולא עשו יוה"כ בזמנו בעשירי משום הגזירה ולפמ"ש התוס' בר"ה דף כ"א ד"ה לוי דאתם אפילו מזידין ל"ש בזה אתם אפילו מזידין דהוקבע החדש בזמנו ואפ"ה דחו משום גזירה וא"כ מבואר כדברי הריב"ש ואף דדברי התוס' תמוהים ועיין טורי אבן שם מ"מ הדין דין אמת ודו"ק היטב אחר זמן רב עינתי בזה והקשיתי בהך דמס' חולין דהאי שתא שעת שמדא הוה ולא עשו יוה"כ ביום עשירי וכמ"ש התוס' דאף קביעות הב"ד דאתם ואפילו מזידין לא שייך בזה דלא קבעו כלל רק משום הגזירה וכתבתי דהא דלא מסרו עצמם ע"ז הוא משום דעל זה לא שייך יהרג ואל יעבור דאפשר לעבור הזמן וע"ז הקשיתי לפמ"ש האבודרהם בסדר תפלת תענית והביאו הב"י באו"ח סי' תק"נ דעשרה בטבת אם היו חל הקביעות בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה סמך מלך בבל והוה כמו יוה"כ ע"ש ולפ"ז ביוה"כ דכתיב בתורה כי בעצם היום הזה ודאי אינו נדחה וא"כ שוב מחויב למסור עצמו ולא לעבור הזמן כיון דגם על הזמן גופא אנו מצווים מה"ת ובשלמא בהא דאמרו בר"ה דף כ"א משום מתיא וירקא מעברינן ליוה"כ אין קושיא דכל דמעברינן לי' נקבע יום העשירי בזמנו ובזה ל"ק מה שהביא הברכי יוסף שהקשו על האבודרהם מהא דאמרו בכתובות ז' גבי גזירה שמא ישחוט בן עוף דא"ה יוה"כ שחל בשני בשבת ידחה והיאך יוכל לדחותו והא כתיב בעצם היום הזה ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דהי' לנו לחשוב ולדחות הקביעות כמו דדחינן בשביל מתיא וירקא ואז היה העשירי בזמנו אבל במה שהקשיתי קשה דשם לא היו קביעות רק שמפני הסכנה לא עשו יוה"כ במועדו וכמ"ש התוס' ולמה לא מסרו עצמם ואולי אין זה מ"ע מפורש שמחויב למסור עצמם וצ"ע בזה ובגוף דברי האבודרהם הנ"ל שכתב שעשרה בטבת לא היו נדחה כמו יוה"כ משום דכתיב בעצם היום הזה והיינו אף דיוה"כ דין הוא שלא ידחה מפני שהוא תורה ועשרה בטבת הוא דרבנן מ"מ אי לאו דכתיב בעצם היום הזה הזמן של יוה"כ לא הי' תורה ונוכל לדחותו ולכך גם עשרה בטבת שוה ליוה"כ זה ביאור דברי האבודרהם אבל החריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' הראני דבר פלא דמצא במס' מגילה דף ה' ברש"י גבי הא דחשיב במשנה דת"ב מאחרין ולא מקדימין וכתב רש"י דה"ה שאר תעניות כגון י"ז בתמוז ועשרה בטבת הרי דגם עשרה בטבת נדחה ומהתימה שהב"י באותו סימן מביא דברי רש"י אלו ולא העיר שמבואר להיפך מדברי האבודרהם אך נראה לפע"ד דאין סתירה והנה לכאורה רציתי לומר דבזמן שקדשו עפ"י ראיה ל"ש לומר בעצם היום הזה ולפעמים לא ראו הלבנה בזמנה משא"כ אח"כ שהלל קבע עפ"י חשבון אבל זה דחוק דניהו שהראי' היו פעמים בקצרה פעמים בארוכה אבל מ"מ העשירי נקבע בזמנו אך העיקר נ"ל עפמ"ש בר"ה דף ח"י דבזמן שאין שלום ואין שמד רצו מתענים רצו אין מתענים ולכך לא חשיב שם במשנה תמוז וטבת וא"כ לפ"ז בימי רבי דתיקן המשנה אז ברצו תליא מלתא וא"כ ניהו דבחורבן הראשון אז הוה בעצם היום הזה אבל אח"כ בחורבן השני דכיון דאז ברצו תליא א"כ עכ"פ אינו שייך דוקא בעצם היום הזה וממילא היו יכולין לדחותה על לאחר שבת דלא גרע שבת מאלו רצו לעקור כל התענית דהיו יכולין ולכך שפיר היו מאחרין ושם מיירי בזמן דאין שמד הלכך לא נקט התנא רק ט"ב בלבד כמ"ש רש"י שם אבל האידנא דקבלו כל התעניתים ושויא עלייהו חובה וכמ"ש הרמב"ן והטור סי' תקנ"א וא"כ עכשיו שפיר כתב האבודרהם דאם היה חל העשירי בשבת היו מחוייבין להתענות כיון דבחורבן שני לא היו בטבת שום דבר ואנו מתענין על הראשון וא"כ צריכים להתענות כמו שהיו מתענים אז בעצם היום הזה וז"ב כשמש ויתכן עוד יותר עפמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' ער"א דאף דבראשון היו בט' הבקיעה ובשני היו בי"ז מ"מ לא הקפידו חכמים רק שיהיה באותן הד' חדשים אבל אף אם יטלטל מיום ליום כל שהוא באותו חדש לא הקפידו ע"ש שהאריך ולפ"ז ניהו דבטבת לא אירע בשני דבר אבל עכ"פ בעצם היום הזה נדחה דלא הקפידו חז"ל בזה וא"כ כל שיש טעם למה מאחרין בשביל כבוד השבת פשיטא דנוכל לאחר כיון דגוף הדבר תלוי ברצו אבל האידנא דתקנו חובה אם היה יכול לחול בשבת היו מחוייבין להתענות וז"ב כשמש דכיון דלא אירע בחורבן שני דבר ואנו מתענים על חורבן ראשון למה נשנה כיון דכתיב בעצם היום הזה א"כ חזינן שהקפידו על היום אבל בזמן דאין שמד ואין שלום דברצו תליא מלתא פשיטא דל"ש להקפיד על היום ומאחרין בשביל כבוד השבת.