שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קע״ו (ט׳)

והנה דעת הרמ"ה במזון הבנות דל"ח להתפסת צררי דאם התפיס לה צררי אי בעי לי' למנקט שטרא א"נ לכתוב תברא והובא דעה זו בטוש"ע אהע"ז סי' קי"ב ובבדק הבית הקשה דא"כ למה חיישינן באלמנה להתפסת צררי דהי' לו למכתב תברא ועיין ב"ש ס"ק ח"י שם ולפמ"ש א"ש דבאמת אם נימא דהתפסת צררי הוא למשכון כבר ביארתי למעלה דל"ש דקנה למשכון וחייב בגניבה ואבידה או באונסין לשיטת רש"י דהא מלוה שלא בשעת הלואה אינו קונה משכון דמלוה אין כאן משכון אין כאן ולא קנה כמ"ש הר"י מגא"ש וא"כ שוב לא שייך לכתוב תברא דהא יוכל להיות שנגנב או נאבד והוא מתחייב ליתן לה כתובה או מזונות ולמה תכתוב לו תברא וכעת מצאתי בא"מ סי' ק"מ שהקשה לדעת רש"י דהתפסת צררי אינו לפרעון רק למשכון א"כ למה לא טענינן בעד היורשים נאנסו וכתב דלשיטת רש"י משכון קונה אף לאונסין ול"ש לטעון נאנסו ובאמת לפמ"ש הר"י מגא"ש ז"א דכל שנתן הלוה שלא בשעת ההלואה ולא בתורת גביית ב"ד אינו קונה משכון ומצאתי שכבר הערתי בזה בתשובה אחת שכתבתי לענין אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל יהיה איך שיהיה גם הוא הקשה דבלא"ה פטורה דהו"ל פשיעה בבעלים דלכך האשה ששברה כלים פטורה ע"ש שהאריך בזה ועכ"פ לא שייך למכתב תברא ולפ"ז צ"ב גם לענין מזונות הבנות ג"כ לא קנו משכון דהוה שלא בעת הלואה וא"כ לא שייך למכתב שובר אך באמת גוף הענין דפירש"י דהתפסת צררי למשכון ולא פירש לפרעון הוא כמ"ש האחרונים דלענין פרעון ל"ש בכתובה דתהי' קלה בעיניו להוציאה וע"כ דאינו נותן רק למשכון ולפ"ז במזון הבנות דל"ש זאת וא"כ שפיר כתב רמ"ה דמסתמא אם התפיסה צררי נתן לפרעון ממש והיו לו לכתוב שובר דאל"כ ל"ש ערבונא ולמה לי' לתת לבנותיו משכון וע"כ דניחא ליה בהרווחא דידהו ופרע להן מקודם ולמה לא כתב שובר אבל באלמנה ל"ש שובר וז"ב בישוב קושית הבדק הבית ובזה נראה לפע"ד טעם המחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן ודעימי' באלמנה שבאת לגבות מזונות דשיטת הרמב"ם דצריכה לשבע והם ס"ל דא"צ לשבע דתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה והיינו משום דבאמת במזונות לכאורה ל"ש התפסת צררי דא"ל דהתפיס לה צררי דא"כ למה לא נתנה לו שובר כמ"ש הרמ"ה וא"ל דנתן לה למשכון דלמה לא נתן לה בתורת פרעון אך נראה דבאמת אם לא תרצה להנשא מגיע לה מזונות ואם תרצה להנשא ותתבע כתובה אין לה מזונות ולאנשי יהודא יכולין היתומים לסלקה וא"כ לא ידע אם יגיע לה מזונות ולכך התפיס לה צררי אם שתהי' על מזונות או על כתובה ול"ש שובר דלא ידעה על מה היא לוקחת ולכך שפיר צריכה לשבע ודעת הרמב"ן ודעימי' כיון דעיקר חשש השבועה הוא בשביל הכתובה דאלו למזונות הי' לה לכתוב שובר ועיקר החשש הוא בשביל הכתובה והכתובה תשבע לבסוף ולכך אמרו תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים דאיך שייך שנפטר אותה כעת מהשבועה על סמך שתשבע לבסוף ודלמא לא תשבע לבסוף שתמות קודם וכדומה ולפמ"ש א"ש כיון דעיקר החשש הוא רק דשמא נתן בשביל הכתובה ולכך סמכו על מה שתשבע בסוף דעל המזונות ליכא חשש ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן בהא דאמרו כתובה לית לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא מזוני נמי לית לך דכל התובעת כתובה אין לה מזונות והקשה הרמב"ן דלשיטת הרמב"ם דגם למזונות צריכה שבועה א"כ בלא"ה אין מגיע לה מזונות דצריכה שבועה והט"ז סי' צ"ג והב"ש הוסיפו להקשות דגם לשיטת הרמב"ן כל שלא תשבע לבסוף דהא לא מגבי כתובה לארמלתא א"כ צריכה לשבע בתחלה ואי לה מזונות ולפמ"ש א"ש דאדרבא לפי שלא מגבי כתובה לארמלתא א"כ שוב כל שהתפיס לה צררי לא התפיס לה רק על המזונות ובפרעון דל"ש לומר שחשש דלמא תרצה הכתובה דהא לא תבא לידי גביית כתובה וא"כ שוב א"צ לשבע כלל דאם נתן לה צררי למה לא כתבה לו שובר וכמ"ש הרמ"ה ושפיר אמר משום דתבעה כתובה הוא דאין לה מזונות לא בשביל השבועה וז"ב ודו"ק.