שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קע״ג

במה דשאל אותי החריף מוה' יצחק לאהר נ"י מבראד בהא דאמרו בדף פ"ה דלכך אין נימנין על מוח שבקולי' משום הפסד קדשים דקא מפסיד לי' בידים דלמא אכיל נורא ממוח דידי' וע"ז הקשה דהא אמרו בפסחים דף ט"ו ובכמה מקומות דר"י ס"ל דכל דאזיל לאיבוד מותר לטמאות ביד כיון דבלא"ה אזיל לאיבוד וא"כ כאן דבודאי יהי' נותר אח"כ ויצטרך לשרפו שוב מה אכפת לן בהפסד קדשים וגם שם הוא מן התורה דכתיב משמרת תרומתי והנה באמת שאלה גדולה שאל אך לפע"ד הי' נראה כיון דבאמת השורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם א"כ ניהו דיש חשש שמא יפסיד קדשים מ"מ כל דאם הי' שרף היה יכול לאכול המוח שוב ל"ש לומר דאזיל לאיבוד דהא אינו אזיל לאיבוד לגמרי וכיון דבאמת יכול לשרוף עצמות ויאכל ואף דא"י משום הפסד קדשים מ"מ אטו דבר ברור הוא רק דאסור משום ספק אבל כיון דאלו עבר ושרף אינו עובר בלאו פשיטא דלא מקרי הולך לאיבוד בידים. וע"ד הפלפול אמרתי בזה דהנה גידין שסופן להקשות ר"ל אמר דאין נמנין עליהן משום דבתר בסוף אזלינן וכדאמר ר"ל בדף פ"ד שם ולפ"ז לכך אין נמנין על מוח שבקולית דממ"נ הרי איכא משום הפסד קדשים ולא נימא דסופו אזיל לאיבוד ז"א דהא כל עיקר דסופו לאיבוד לפי שסופו להיות נותר א"כ לא גרע מגידין שסופן להקשות דאין נמנין עליהם ועיין בתוס' ד"ה הואיל מ"ש בשם רשב"א דכל שסופו להקשות באותו גדי בודאי אזלינן בתר בסוף לר"ל וא"כ כאן כל דא"י להוציא הנותר הו"ל גידין שסופן להקשות דאין נמנין עליהן כיון דאינו ראוי לאכילה וא"ל שאני התם דמצד עצמו אינו ראוי לאכילה אבל כאן בעצם ראוי לאכילה רק דאריא דאסורא רביע עלה דז"א דסוף סוף א"י למנות כל דאינו עומד לאכילה ועל מה ימנה כיון דא"א באכילה וגם נראה כיון דכל עיקר שאינו שייך הפסד קדשים ויהי' יכול לשרוף הוא משום דל"ש הפסד קדשים כיון דבלא"ה אזיל לאיבוד משום שא"י להוציאו והרי כל שאתה מתיר לשרוף שוב אינו הולך לאיבוד ושוב שייך הפסד קדשים והוא מתהפך כחומר חותם וע"כ לא אמר ר"י דיטמאנה ביד רק שם דמעצמו אזיל לאיבוד וכאן כל עיקר דאזיל לאיבוד הוא משום שאינו עומד לאכילה וכל שאתה מתירו לשרוף שוב עומד לאכילה ושוב שייך הפסד קדשים וא"כ שוב מוטב שלא יעשה איסור בידים. והנה לכאורה צ"ב היאך שרי לשרפו ביו"ט הא הוה ליה הבערה שלא לצורך. אך זה אינו דהא הוה ליה הבערה לצורך המוח שיוכל לאכול ואין לומר דמ"מ הבערה של העצם עצמו אסור דז"א דאדרבא בעצם לבד א"צ לשריפה ורק להמוח צריך והו"ל מלאכה שאצל"ג אך נראה כיון דיש חשש שמא ישרף המוח עצמו שוב בודאי אסור לשרוף ביו"ט דזה ודאי אסור ביו"ט ולפ"ז מה מועיל מה שסופו לאיבוד דכיון שבודאי נותר א"כ א"י לשרפו ביו"ט כדתנן העצמות והגידין שנותרו ישרפו למוצאי יו"ט א"כ שוב אסור לשרפו ביו"ט דהו"ל הבערה שלא לצורך וכל דהתורה מעטה דנותר אין שורפין ביו"ט שוב אהדרי' לאיסורא קאמר ואסור אמנם מ"ש משום דאזלינן בתר בסוף ודאי נכון יותר ולפע"ד אף לר"י דאמר דבתר השתא אזלינן מ"מ כאן בודאי ממנ"פ אסור דאי בתר כעת אזלת שוב אסור משום הפסד קדשים ואי בתר בסוף אזלת שוב אסור משום דהוה כגידין שסופן להקשות שוב ראיתי ברמב"ם פ"י מק"פ ה"י שהביא הך דגידין הרכין דאין נמנין עליהן ואח"כ הביא הך דאין נמנין על קולית ובאמת שהרמב"ם לא ביאר הטעם ומסתמא פסק כרבא משום הפסד קדשים ולפע"ד לפמ"ש הך דינא מישך שייך בהך דגידין הרכין וכבר נודע דזה דרכו של רבינו שמה שמקדים הלכה להלכה בזה מורה טעם הדין ואף מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה במשנה דריש ודו"ק היטב ובפשיטות לק"מ דשם מיירי באם אי אפשר שיציל ותיכף סופה שתרד לחולין ותטמא לכך אמרינן כיון שסופה לאיבוד מותר הוא לטמאות בידים דמה אכפת לן דהתרומה ממילא תיזל לאיבוד והחולין יפסדו מוטב שלא נפסיד עכ"פ החולין ועיין פסחים דף כ' ובמנחות נ"ח אבל כאן כעת הם קדשים כשרים רק דסופה להיות נותר וא"כ כל שכעת הם קדשים כשרים אסור לשרפן ולהפסידן דקדשים כשרים אסור להפסיד ומה בכך דסופו לאחר הלילה להיות נותר אבל כעת הם כשרים ושאני התם דהתרומה תפסד תיכף ותלך לאיבוד רק שעוד יוסיף טומאה לחולין א"כ למה לא יטמאנה ביד כדי להציל החולין שאינה עושה שום דבר להתרומה שממילא היא הולכת לאיבוד תיכף ומיד וז"ב מאד.