שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קנ״ח (ו׳)

והנה בהא דאמרו בב"מ דף כ"א מאימת כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות וכו' ואמאי ניהו דעניי דהכא מייאשי עניי דדוכתא אחריתא לא מייאשי אמרי כיון דאיכא עניי הכא מעיקרא איאושי קא מיאשו ולכאורה צ"ב דמה מועיל יאוש עניים הא לא עדיף יאוש מהפקר והרי בדבר שאינו ברשותו לא מועיל הפקר וכאן לעניים הו"ל דבר שא"ב וצ"ל כיון דאם רוצים ללקוט מותרים א"כ הוה דבר שברשותו דהרי הרשות של בעה"ב משועבד לעניים והרי דעת הרשב"ם דרשות המפקיד שהחפץ מונח בו נקנה להנפקד מכ"ש אותו מקום שהלקט מונח בו נקנה להעניים והו"ל כרשותם ויכולים ליאש עצמם וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הרב הגאון מוה' עקיבא איגר ז"ל [ששמעתי שנדפס משמו על המשניות נקרא בשם תוספות ר"ע ז"ל] שהקשה דאמאי יהי' כל אדם מותרים בלקט ונימא דלקני החצר של בעה"ב לבעה"ב והרי החצר משומר להבעה"ב ונפשוט מיניה דבעי שיהי' עומד בצד שדה בב"מ דף ט"ו ולפמ"ש א"ש דאם נימא דנקנה לבעה"ב א"כ ממילא תיכף ברגע שהלכו הנמושות נקנה הלקט לבעה"ב ושוב ל"מ יאוש בעניים שבדוכתא אחריתא דהא בדבר שאינו ברשותו לא מהני יאוש והרי מכיון שנתייאשו העניים מן הלקט ממילא שוב חזר הרשות לבעה"ב ושוב אין ביד העניים ליאש עצמם ולכך כל אדם מותר בו ושוב החצר שהלקט מונח בו נקנה לכל אדם ושוב מועיל יאוש עניים אחרים וממילא מותר לכל אדם ובלא"ה יש לומר דבמשנה לא קתני רק שמותר לכל אדם ואין בו משום קדושה אבל אה"נ דמיירי באופן דלא נקנה לבעה"ב וכגון דבעה"ב אינו רוצה לקנות ומסתמא הוא כן דאם עניים מיאשים עצמם מכ"ש הבעה"ב בעצמם ודו"ק.