שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קנ״ז (י׳)

והנה זקני הגאון בעל מגיני שלמה כתב בכתובות דף פ"ו לישב קושית התוס' על רש"י דפירש דבמצוה דרבנן לא כפינן והרי בגיטין אמרו דכופין היתומים וכתב המג"ש דשאני ביורשים דרק על היורשים המצוה לפרוע ולכך אין להב"ד לכוף אבל מצוה לקיים דברי המת על כל העולם חיוב לקיים דברי המת ולכך כופין לקיים דברי המת והנה אף שדבר חכמה אמר לפע"ד יותר מצוה לכפות שהיורשים יקיימו מצות פריעת בע"ח ולא יבזו אביהם שנשאר לוה רשע ממצוה לקיים דברי המת שאין המצוה רק למי שצוה ועיין בחו"מ סי' רנ"ב אמנם לפע"ד נראה דהנה גוף דברי רש"י תמוהים דמנ"ל דבמצוה דרבנן אין כופין ולפע"ד הסברא ע"ד מה שאמרו בשבועות דף מ"א דבדרבנן לא נחתינן לנכסי וע"כ שחז"ל לא אלמוהו לתקנתם כ"כ שנרד לנכסי כמו כן סברת רש"י דכל שאינו רק מצוה דרבנן לא אלמוהו למצותם שיהי' כופין ע"ז ולפע"ד נוכל לומר דחז"ל בעצמם רצו לעשות כן כדי שיהי' הבדל בין מצוה דאורייתא לדרבנן והוא כמחילה מאתם וכמ"ש הקרית ספר שלכך ספיקא דרבנן לקולא וגם הרמב"ן האריך בזה בשורש השני לספר המצות וה"ה בזה ובזה יודע איפוא שאינו רק מצוה דרבנן ולכך אין כופין ולפ"ז נראה דשם באמר עשו לה קורת רוח א"כ ל"ש לומר דהכפייה לירד לנכסי לא עבדינן דהא העבד נקרא תפוס בעצמו ואין הכפייה רק שלא ישתעבד בה וממילא משחררה וא"כ שוב כופין ועיין ש"ך בחו"מ סי' פ"ז סעיף ט' ובלא"ה נראה לפע"ד דבאמת הקשו היאך נוכל לכופו לשחרר הוא עובר בעשה אמנם נראה דלפמ"ש הרמב"ן והרשב"א דכל דעושה בשביל צורך עצמו כמו ר"א דשחרר עבדו להשלים לעשרה ל"ש דעובר בעשה דאינו עושה לטובת העבד ולפ"ז כל דנוכל לכפותו שוב לא יעברו בעשה דאינם עושים ברצון ולתועלת העבד רק שעושים בשביל דנוכל לכפותו וא"כ אינם משחרר ברצון ובזה מיושב מ"ש כופין את רבו ועושה אותו ב"ח והקשו התוס' דהיאך אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברו ולפמ"ש א"ש דכל דכופין שוב אינו עושה בשביל העבד רק להקל מעליו הכפייה ואנחנו נוכל לכפות דאנחנו אין משחררין וגם על הב"ד אינו מוטל העשה דלעב"ת רק על היורשים וכל דכופין שוב אין היורש עובר אברא דהדבר צ"ב דניהו דהאדון אינו עובר דקא כפו ליה הב"ד אבל על הב"ד עצמם יקשה דסוף סוף עברו על העשה דלעב"ת שהרי עכ"פ רצון התורה הי' שיהי' עובדים בו ולא ישחרר וא"כ שוב הם עוקרים מצות התורה אך נראה דכל שכבר שחרר חציו ואותו עבד אין לו תקנה א"כ הב"ד ג"כ אין מתכוונים לתועלת העבד בהנאת הגוף רק שיוכל להיות מקיים מצות פ"ו א"כ גם זה לא הוה בכלל עשה דלעב"ת דהם אינם עושים בשביל נייחא דעבד רק בשביל המצוה וכיון דיש להם טעם שוב יוכלו הב"ד להפקיע כחו של אדון וא"כ גם האדון אינו עובר דהא הוא מוכרח לעשות בשביל כפיית הב"ד ובזה יש להסביר מ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת דף ד' שכתב לישב קושית התוס' דאיך כופין הב"ד לאדון והא האדון עובר בעשה וכתב דכל שהוא משוחרר חציו אינו עובר בלעולם בהם תעבודו והדבר תמוה דמה סברא הוא זו ולפמ"ש יש לומר דבאמת על האדון לא קשה מידי דהא הוא מוכרח לעשות בשביל כפיית הב"ד רק דק"ל על הב"ד בעצמם איך כופין הא הם גורמים לבטל מצות התורה דהתורה הקפידה שיעבודו בו לעולם ועל זה כתב הרשב"א דכיון דעכ"פ כבר נתבטל מצות התורה וכוונת' שיעבדו בו לעולם דהא עכ"פ נשתחרר כבר חציו א"כ שוב אין הב"ד גורמים לעקור מצות התורה בכללות א"כ אף האדון שזה מבטל כל מה שיש לו זכות בעבד לגמרי מ"מ הוא מוכרח לעשות כמצות התורה וז"ב ובזה מיושב מה שהקשו כל האחרונים בהא דאמרו בגיטין דף ל"ח אי לאו דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כפיינא ליה למריה ופריך הש"ס דהא גבי חציה שפחה כפו ליה למרי' והדבר תמוה דהא בחציה שפחה ליתא לעשה כלל כדבר האמור ברשב"א וכבר כתבתי בזה בתשובה בכמה וכמה ענינים ולפמ"ש א"ש דבשפחה דל"ש הטעם משום פ"ו וכמ"ש התוס' בגיטין מ"א ד"ה לא דלא מפקדת אפ"ו א"כ שוב הב"ד עוברים על כוונת התורה שאין להם שום טעם לכפות וניהו דאינם מבטלים מצות התורה בכלה אבל עכ"פ אותו אדון שיש לו חציו וא"כ לגבי' לא ניתק העשה דכל זכות שיש לו בו הוא צריך לעבוד עמו ואיך יכפוהו הב"ד וממילא יעבור האדון על עשה ולכך שפיר פריך ודו"ק ומיהו בפשיטות יש לומר בכוונת הרשב"א דבאמת הב"ד יש להם כח להפקיר ממונו של האדון וזכותו שיש לו בעבד דהפקר ב"ד הפקר וכל שאין לו זכות בזה ל"ש העשה כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ח אך באמת כבר כתבו התוס' ביבמות דף פ"ט דכל שאין להם טעם לחז"ל להפקיר אין יכולת בידם להפקיר ולפ"ז בחציו עבד דיש להם טעם שוב הפקירו הממון וממילא ל"ש לעב"ת ולפ"ז בחציו שפחה דאין להם טעם להפקיר דל"ש מצות פ"ו שוב אין כח ביד הב"ד להפקיר.