שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן קנ״ג (ב׳)

ובזה י"ל דבדבר חריף דאף נ"ט בר נ"ט אסור אף דאינו רק טעם קלוש א"כ גם בהיתר שייך כבישה ודו"ק וגם שאר היתירים דכ' מעלתו יש להיות מפקפק ולא ליטול אחת מהם ואין להאריך בזה כי גם מעלתו בעצמו יודע שטעמי' חלושים והנה לסמוך אדברי רבינו יונה ברא"ש וטור או"ח סי' רט"ז שכתב דהדבש דרכו להחזיר דבר שנופל לתוכו כמו הדבש ודנינין לי' כמו דבש הנה הרא"ש חולק ע"ז והמג"א תמה ע"ז וע' חק יעקב סי' תס"ז ובאמת מהמרדכי פ"ב דביצה משמע להיפך שכתב אם נמצא בדבש חתיכות נבלה אסור כל הדבש ואף דיש לחלק דשם לא נימוח הנבילה עדיין אבל עכ"פ דברי הר"י בעצמם חדשות הוא והנה הגאון מהרא"ו ז"ל כ' שמבואר בדברי הר"ן ע"ז כמ"ש הריז"ל בע"ז דף ל"ט דאמרו דבש למאי נחוש לה אי משום ערובי מסרי סרי וכ' הר"נ בשם אחרים שפירש או משום ערובי שדרך אלו לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחזרו לדבש וליכא למיחש בהכי לפי שנתערב בתוכו עד שלא נימוח דהוא מסריח ע"ש ומבואר כרבינו יונה וכבר קדמו בזה הפר"ח בספרו מים חיים סי' י' אבל הקשה ע"ז דבע"ז שם דף ל"ח גבי מישחא אמרו ג"כ אי משום ערובי מסרי סרי ושם ע"כ הפירוש כמו שפירש"י וה"ה לענין דבש ובאמת שזה סתירה גדולה להפירוש של האחרים וע' במגן גבורים שם מ"ש בזה אמנם לפע"ד דברי הר"נ בשם אחרים אינם מתייחסות לדברי הרבינו יונה דבאמת צ"ב דניהי כשאחר כך כשבא בדבש הדבר מחזיר הדבר לדבש שמבלבל הטעם אבל זה ודאי דאינו תיכף בעת שנפל בתוכו וא"כ כל שכבר נאסר מה בכך שאחר כך מחזירו לדבש כל שכבר נאסר במה ישוב להיתר והרי אם אפשר לסוחטו אסור וכבר נתקשו בזה רבים וכן שלימים אמנם נראה דבאמת גם הם מפרשים דמסרי סרי כמו שכתב רש"י היינו שמסריח רק דק"ל כיון דאח"כ כשנשתרה אח"כ זמן רב הדבש מחזירו לדבש ושוב לא נרגש הסרחון ושוב יש לחוש שמא באמת עירב ולא חש למה שמסריח דהא אח"כ יתהפך לדבש וע"ז אמרו דא"כ ממ"נ מותר דבתחלה הוא מסריח ואין לומר דאח"כ יהיה חוזר לדבש דא"כ שוב מותר מחמת דהדבש מחזירו לדבש וז"ב כשמש ובזה מיושב הלשון מ"ש הר"נ בשם האחרים דקודם שנימוח מסריח וכפי הבנתם למה לי' לומר דבעוד שלא נימוח מסריח תיפוק לי' דמחזירו לדבש ולפמ"ש א"ש דבאמת קודם שנימוח הוא מסריח ואח"כ מבלבל הטעם ובזה מיושב מה דק"ל טובא דלפירוש האחרים מאי קאמר הש"ס אי משום גיעולי עכו"ם הרי נטל"פ וקשה טוב' דהשתא כשנופל נבילה ממש לדבש הדבש מחזירו לדבש מכ"ש הטעם של גיעולי עכו"ם דהדבש מחזירו לדבש ולפמ"ש א"ש דבאמת גוף הנבילה תוכל לבלבל אבל הטעם מה בלבול שייך בזה וא"א להדבש לבלבל טעם מה שנמצא בכלי ובמה כחו יפה לבלבל הטעם שנמצא בכלי וא"כ אסור ועל כרחך דנטל"פ הוא ודו"ק היטב ועכ"פ בדבר חריף שמרגיש הטעם לא מהני מה שהדבש מבלבל ומחזיר לדבש דסוף סוף נרגש הטעם ואי אפשר לדבש לבלבל שלא ירגיש החריפות של הי"ש הנבלע בכלי כנלע"ד ברור וע"כ הדבר ברור דמה שיש בחביתין של י"ש חמץ ודאי אסור לעשות ממנו י"ש של פסח ואף בספק יש לאסור לכתחלה אחרי כי בעוה"ר שמענו כי במדינות רוסיא עושים מהדבש שנתן בהחביתין של י"ש חמץ והם עושין לכתחלה זאת ואסור לבטל איסור לכתחלה וכבר הארכתי למעניתי לק' יאלסוועט ששם עושין כן ומביאין הרבה לכל המדינה וכמה צווחות צווחו ע"ז הרב האב"ד שם והרב מו' יוסף אבד"ק חארסאן ואני כתבתי הרבה בזה וע"כ חלילה להתיר בזה והגאון בעל חתם סופר גם הוא אמר ששומר נפשו ירחק מזה והאריך לעשות תקונים והשומע לדברינו יתברך. עתה אשיב על מה שהקשה בנו החריף נר"ו בהא דאמרו ביבמות ה' דיליף מתמיד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"ז הקשה לפמ"ש השב"ל הובא מג"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דוחה גם ל"ת ועשה א"כ יש לומר דגם ל"ת שיש בו כרת דחי והרי תמיד עשה דרבים ומה ענין למצות יבום דאינו עשה רבים והנה בפשיטות אמרתי דיש לחלק דניהי עשה דרבים דוחה עשה ול"ת היינו כמ"ש הנוב"י סוף ספרו דכל הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משום דניהי הל"ת יכול לדחות אבל עשה אינו דוחה עשה ומאי אולמא האי עשה מהאי עשה לפי"ז בעשה דרבים דל"ש מאי אולמא דהא עשה ההוא זכות דרבים עדיף מעשה דיחיד א"כ לא נשאר רק הל"ת ושוב העשה דוחה הל"ת אבל ל"ת שיש בו כרת דהל"ת אלים א"כ גם עשה דרבים לא יוכל לדחותה וז"ב ופשוט אמנם ע"ד הפלפול י"ל לפי מה דמבואר ביו"ד סי' רס"ו דבשבת אסור להיות ב' מוהלים ורמ"א השיג ומדמה לקרבנות דהי' נעשים בי"ג בני אדם ע"ש לפי"ז זה דיליף הש"ס מתמיד שהי' נעשה בהרבה בני אדם וא"כ מה מועיל עשה דרבים דעכ"פ למה יתחלל השבת בהרבה בני אדם זכות הרבים יכול להיות באחד לבד וע"כ דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וז"ב ופ' איברא דאי קשיא הא קשיא דאיך יליף מתמיד הרי אמרו ביומא מ"ו לר"ח דעבודה הותרה בצבור ולכך גם סופה דחי וא"כ כל דהותרה אף ל"ת שיש בו כרת הותרה אבל מה דמות יערוך לו למה דאינו רק דחויה לא הותרה וע' יומא דף ז' החילוק בין דחויה להותרה ובזבחים ל"ב לענין מדאשתרי אשתרי וע' בחיבורי יד שאול סי' רס"ו שדחיתי ראיית הרמ"א מקרבנות דשאני קרבנות דהותרה משא"כ מילה הודחה והארכתי בזה ע"ש וא"כ היאך יליף מתמיד והוא קושי' נפלאה ולכאורה רציתי לומר דיליף מסוף עבודה דאינו רק דחויה לר"ח ובזה יש לישב קושית מעלתו דבזה ל"ש עשה דרבים דסוף עבודה היה יכול לעשותה בערב שבת מבעוד יום ואפ"ה דחי אמנם העיקר נ"ל דלא קשה דעד כאן לא אמרי' דעבודה הותרה משום דאי איפשר לדחות דהא הוי ל"ת שיש בו כרת וע"כ דהותרה אבל להס"ד דעשה דחי ל"ת שיש בו כרת לא צריך לומר דעבודה הותרה רק דדחי ל"ת ובאמת לרבה שם אין הכרח לומר דעבודה הותרה יעו"ש בסוגי' אבל הוא מוכרח דהותרה דאל"כ ל"ש דחויה דהוי ל"ת שיש בו כרת אבל להס"ד י"ל דבאמת אינו רק דחויה ורק דדוחה וז"ב כשמש שוב מצאתי ברמב"ן בתולדות אדם במה דאמרו בברכות כ' שב וא"ת שאני והקשה רש"י מטומאת כהנים וכ' הוא ז"ל דכל דאי אפשר לעשות המצוה בלתי דחיית הלאו לא מיקרי דחייה רק הותרה וכ' שכן ביבמה דאי אפשר לקיים היבום באשת אח כ"א בביטול האיסור מיקרי הותרה וכן קרבנות בשבת שא"א בלא ביטול האיסור מיקרי הותרה ע"ש ומעתה שפיר יליף יבום מתמיד ולא קשה מ"ש ודוק היטב ובגוף הקושיא דהוי עשה דרבים י"ל דעד כאן לא כתב השב"ל דעשה דרבים דוחה עשה ול"ת רק כמו התם דמקרה הוא שצריך לדחות בזה אמרי' דעשה דרבים דוחה דהמקרה לא יתמיד אבל בתמיד דכל שבת ושבת הוא דוחה לא מסתבר דעשה דרבים ידחה תמיד ושפיר יליף מתמיד וג"ז נכון כתבתי כ"ז למען הראות לו כי ראיתי דבריו והרבה דברים אלי אבל אין הזמן מסכים.