שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן צ״ט (ד׳)

והנה במה דמבואר סי' פ"ז ס"ו דגם עד המסייע לנשבע ונוטל נוטל בלא שבועה הנה היה מעשה שנת תרי"ז כעין זה וענה אחד מהדיינים דמהראוי שלא לטול בלא שבועה דכל הטעם דמסייע פוטר משבועה הוא משום דאם יכול לחייב שבועה מכ"ש לפטור אבל ליטול ממון דאינו יכול לחייב ממון ה"ה דא"י לפטור שיטול ממון בלא שבועה והנה הראיתי שהדין מפורש בש"ע דנוטל בלי שבועה אבל מצינו בשו"ת ב"ח סי' ס"ד שחולק באמת על דינו והנה שו"ת ב"ח אין ת"י ולפע"ד נראה דסברת המהר"ם הוא דכל הטעם דאין יכול לחייב ממון משום דלענין ממון לא האמינה תורה לע"א דלמא משקר ולפ"ז כל דבא לממון אינו נאמן והנה המהר"ם בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א האריך דכל דבא עיקרו לשבועה רק שממילא נסתעף ממון עד"מ בנסכא דר"א דהיה יכול לשבע שלא חטף רק דהוא טען חטפתי ודידי חטפתי א"כ אינו בא עיקרו לממון נאמן ולפע"ד הסברא כמו דאמרינן דע"א הוחזק באיסור כל שהעיד שהוא חלב ואז לא היה נ"מ לענין מלקות ומיתה ונאמן ע"א לאסור אף שאכל אח"כ החלב איש אחד נתחייב מלקות דכבר הוחזק החתיכה לחלב כמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין וה"ה כאן כל שהוחזק לענין שבועה נאמן אח"כ גם לענין ממון ולפ"ז גם בנשבע ונוטל כל שתחלתו היה רק לשבועה והיה זה יכול לשבע נגדו ולפטר אף שהפך אח"כ על שכנגדו מ"מ עקרו רק לשבועה וע"ז הוחזק הע"א להיות נאמן ושוב נאמן אף לזה שיטול זה בלי שבועה.