שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ע״ד

ראיתי בישועת יעקב הנדפס מחדש בסוף הלכות פסח מה שחידש נכדו הגאון בהא דאמרו בפסחים דף נ"ה ע"ב יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל תלמוד לומר לא תאכלו עליו חמץ וכו' הא מני ר' שמעון דאמר אין איסור חל על איסור והקשו התוס' סוכה דף ל' דלמה לי היקש דלא תאכל חמץ תיפוק לי' משום מצוהב"ע ועל זה תירץ דהא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הוא משום דמביא קרבן על שגגתו ואם כן אף שעושה לקיום המצוה ולא הוה מחשבתו רעה אפ"ה כל המעשה עצמו צריך כפרה אבל במיתה בידי שמים דליכא קרבן שפיר העשה דוחה והאריך בזה בפלפול הרב ואני אומר דזה טעות וממקומו הוא מוכח הרי אמרו ביבמות דף ה' ע"ב אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכי אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למסרי וכי תימא ניליף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליו י"ג בריתות וכ"ת ניליף מפסח מה לפסח שיש עלי' כרת והרי פסח ומילה לית בהו חטאת כמבואר ריש מסכת כריתות ועיין תוס' יבמות דף ח' ע"ב ד"ה אין ואם כן איך שייך למילף פסח ממילה הא יש לומר שאני התם דשפיר דחה העשה דהוי כמו מיתה בידי שמים שאינו מביא על שגגתו חטאת וע"כ דאין נ"מ מזה דאף בדבר שאין בו חטאת לא דחה העשה וזה סתירה גלויה לדבריו.