שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ס״א (ו׳)

והנה המגיני שלמה בשבת דף מ"א כתב ליישב כל קושיות התוספות הנ"ל ותורף חידושו דר"י ס"ל דא"א להחם חמין מפני שהמעיין נובע צונן וא"א לחממו או שהוא טורח גדול להחם חמין כל כך ולפ"ז הרי אמרו בשבת כ"ט דעולא ס"ל דבגדולים דלא אפשר אפילו לר"י שרי ע"ש וכן ס"ל לאביי בהדיא דלא אפשר ולא קמכוין כ"ע ל"פ דשרי אך זהו בדרבנן אבל בדאורייתא אף בלא אפשר אסור דהרי מילה בצרעת דלא אפשר ולא קמכוין ואפ"ה אסור וא"כ להס"ד דצירוף דאורייתא לכך פריך ממילה בצרעת וע"ז תירץ דצירוף מדרבנן וא"כ בזה שרי כל דלא אפשר ולא קמכוין והא דפריך הש"ס בפסחים כ"ו ממעילה וכלאים ופרה אף דשם דאורייתא היינו דלא אפשר ומכוין בזה אינו מחלק ר"י בין דאורייתא לדרבנן אבל בלא אפשר ולא קא מכוין מודה ר"י דבדרבנן שרי זהו תו"ד בקצרה ועיין פ"י בשבת מ"א שם שממתיק דברי המג"ש על פי דברי הירושלמי ותיתי לי דכן רציתי לומר בראשית ההשקפה ולפע"ד צ"ע בדבריו דמ"ש דלא אפשר ולא קמכוין דשרי בדרבנן היינו כגון דלא הוה פ"ר אבל כל שהוא פ"ר שוב אסור אף בדרבנן דניהו דלא אפשר הלא הוא עושה איסור בודאי ואטו נתיר לו לעשות איסור בודאי ומה מועיל שלא אפשר וראיה ברורה לזה דהרי בסוכה ל"ג פריך והא הוה פ"ר וקשה להס"ד דלא ידענו דיש לו הושענא אחריתי אם כן פשיטא דמקרי לא אפשר ולמה יאסור ושם אינו רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' ביומא ל"ד דתיקון מנא מדרבנן הוא ולמה יהי' אסור וע"כ דכל דהוה פ"ר אסור אף בדרבנן אך באמת זה לא יזיק לדברי הגאון דהא צירוף עששיות לא הוה פ"ר כמ"ש התוס' דהא דמקשה ממילה בצרעת היינו להס"ד דמוקי כר"י וס"ל דלר"ש מותר אף בפ"ר א"כ ע"כ לר"י ל"ש לי' בין פ"ר לאינו פ"ר ואוסר בכל גווני אף באינו פ"ר ובתוס' יומא יש שם ט"ס במ"ש דלא שני לי' בין מתכוין לאינו מתכוין וצ"ל דלא שני' ליה לר"י בין פ"ר לאינו פ"ר וכמ"ש וא"כ שפיר משני דצירוף דרבנן שרי כיון דלא הוה פסיק רישא ובאמת שיש ליישב בזה קושית הה"מ על הרמב"ם דהשמיט הך דאית ליה הושענא אחריתי דיש לומר דהרמב"ם ס"ל דגם בפסיק רישא כל דאי אפשר בענין אחר שרי וא"כ לא קשה מידי דאם אין לו הושענא אחריתי מותר והש"ס אזיל כרבא דס"ל דאף באי אפשר אסור וצ"ע בזה אבל באמת לפע"ד סברא זו מחוורת דעל כ"פ בפ"ר וודאי אסור אמנם גוף דברי המגיני שלמה תמוהים לפע"ד דא"כ מאי פריך הש"ס והלא מצרף ומשני אביי דאינו מתכוין מותר והרי אף במתכוין כל שאי אפשר אביי מתיר בל"ב דלר"י לא שני בין מתכוין לשאינו מתכוין וא"ל דכיון דאביי ס"ל דלר"י ג"כ דבר שאינו מתכוין מותר א"כ שוב ע"כ באינו מתכוין מותר וכמו לר"ש דאם כן מ"פ על אביי ממילה בצרעת הא אדרבא אם אינו מתכוין אסור שוב כאן מותר דלא אפשר ושאני מילה בצרעת דהוה דאורייתא ולכך אף בלא אפשר ולא קא מכוין אסור משא"כ בזה אבל זה אינו דא"כ למה אמר משום דהוה דבר שאינו מתכוין וזהו עיקר קושיתי מיהו בלא"ה יש לומר דלהס"ד דצירוף דאורייתא אף בלא אפשר אסור וצריך לזה דבר שאינו מתכוין ועל זה משני צירוף דרבנן ולפי דברי המגיני שלמה לאביי יהי' מותר בלא אפשר וקמכוין בדאורייתא דהא לא אכפת לן באינו מתכוין אבל אני תמה דאין התחלה לדבריו דהרי אביי מייתי ראיה ממעילה וכלאים ופרה ובכולהו הוה דאורייתא ואפ"ה שרי לאביי בלא אפשר וקא מכוין וא"כ שוב מקשה ממילה בצרעת דשם הוה לא אפשר ולא קמכוין ואפ"ה צריך קרא לר"י והרי לר"י מותר בלא אפשר אף דקא מכוין ואדרבא אליבא דר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר יותר הו"ל לאוקמי דבפסיק רישא מודה דאסור וא"כ אף שלא אפשר אסור וגם לר"ש צ"ע כיון דפסיק רישא אסור אף שאינו מתכוין שוב יהי' מותר לאביי אף דהוה פסיק רישא דהא לא אפשר ולא מכוין עכ"פ דומה לאפשר וקמכוין אליבא דר"י דהא לר"ש עיקר תלוי בכוונה ואם לא מכוין שרי ואם כן קשה על אביי ממילא בצרעת וע"כ צ"ל כמ"ש דבפסיק רישא אף לאביי אוסר ר"י ואם כן שם הוה פסיק רישא ואסור אף דלא אפשר ואף דאביי בס"ד בשבת דף ל"ג לא סבר לה כרבא דבפסיק רישא מודה היינו אליבא דר"ש אבל לר"י ע"כ בפסיק רישא מודה וכל הני דמייתי בפסחים לא הוה פסיק רישא כמ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה לא ולדברי הר"ן דפסיק רישא באיסורי הנאה שרי וכלאים הוה פסיק רישא צ"ע בזה ובלאו הכי דבריו צ"ע וכמ"ש בחידושי ליו"ד סי' ש"א הלא הוא בכתובים עמדי שם ובזבחים דף צ"א הנ"ל דמוקי כר"י אף דשם בודאי לא אפשר בענין אחר ופסיק רישא לא הוה כמ"ש רש"י שם וצ"ל דאזל אליבא דרבא דס"ל לר"י אף בלא אפשר ומכוין אסור וא"כ גם בא"א ולא מכוין גם כן אסור מיהו לל"ב דלא אפשר ולא קמכוין מותר אליבא דכ"ע והיינו אף לר"י וכמ"ש התוס' שם קשה דשם הוה לא אפשר ולא קמכוין ואמאי אסור לר"י וא"ל דבפ"ר אסור דאם כן אמאי לר"ש מותר והא מודה ר"ש בפ"ר וע"כ צ"ל דלא הוה פסיק רישא כמ"ש רש"י או כמ"ש הערוך דהוה פסיק רישא דלא ניחא ליה וא"כ שוב גם לר"י מותר דהא לא אפשר ולא קמכוין אך נראה דלזה כוון רש"י דלר"י ע"כ עקר לי' למשמעותי' והיינו דכל ענין דלא אפשר הוא משום דמוכרח לזלף על גבי האישים וזהו כשנימא דהתורה צותה לזלף על גבי אישים אבל אם יש לומר דלא כוונה התורה שיזלף על גבי האישים שוב לא מקרי לא אפשר ואסור לר"י דהוה שאינו מתכוין בלבד ולר"ש מותר.