שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ס״א (ד׳)

והנה במ"ש למעלה דגם לרש"י צריך להאי טעמא דאין שבות במקדש אין להקשות דהא רש"י כתב דל"ג ואין שבות במקדש דז"א די"ל כמ"ש הפ"י בחידושיו לשבת מ"א דברי רש"י בזה יעו"ש והנה לכאורה ק"ל כל הטורח הזה למה והא אמירה לעכו"ם אינו רק שבות והיה יכול הגוי להכניס להמקוה עששיות של ברזל וא"כ אין שבות במקדש וצ"ל כיון דהיה בעזרה ואין עכו"ם נכנס לשם ואף דהוא רק מדרבנן הא בעזרת נשים הוא מה"ת כמו שנראה מהר"ש פ"ק דכלים וא"כ שוב הכה"ג שהיה טובל בעזרה לא היה יכול העכו"ם לבא שמה ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא במה דמשני דאין שבות במקדש הא הטבילה הראשונה הי' בחול ובלח"ש ובמ"ח האריכו אם היה רשאי לטבול דאין נכנס לעזרה לטבול רק הראוי לעבודה ולפ"ז מה עשה הכה"ג בטבילה הראשונה ולפמ"ש א"ש דאם היה בחיל שוב היה יכול לעשות ע"י עכו"ם ולא חשו על אמירה לעכו"ם שבות במקום מצוה כמ"ש הב"ע ובה"ג ואף לדידן דבעי שבות דשבות מ"מ בצורך גדול כי האי ועבודת היום תלוי בזה פשיטא דמותר אמירה לעכו"ם והקושיא לא היה רק בקדש מה עשה דשם לא היה רשאי עכו"ם לכנס וע"ז משני דאין שבות במקדש. ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ והפ"י בשבת מ"א דל"ל פריך והא מכבה ולפמ"ש י"ל דבאמת היה יכול לכבות ע"י עכו"ם ובחוץ לעזרה ומ"מ היה חם ויכולים להביאו ע"י ישראל לעזרה להמקוה ועיקר הקושיא דהא מצרף וזה בא בבוא להמקוה בתוך המים המרובים ששם נתחזק מאד אבל הכבוי היה מקודם ובירושלמי דפריך והא קא מכבה צ"ע. שבתי וראיתי דמה שגוי אסור לכנס לחיל זה רק מעלה בעלמא ומדרבנן דגוי אין מטמא מה"ת ואף דבספר דרך הקדש למהרח"א אלפנדרי הביא בשם המהרי"ט דהמכניס גוי למקדש עובר משום לפני עור דבריו תמוהים כמ"ש מהר"ח אלפנדרי שם על המשנה דהחיל מקודש ממנו וא"כ שוב קשה דמוטב להכניס שם לגוי וזה קיל מאיסור שבת והנראה בזה עפמ"ש הרשב"א בחדושיו לשבת קל"א בשם רבינו יונה ז"ל לפרש מה דאמרו ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה דהיינו מה שנתחדש ענין בגופן זה נקרא שבות שיש בו מעשה זה אסור באמירה לעכו"ם ולפ"ז כיון שמצרף שוב אסור אמירה לעכו"ם דהו"ל שבות דאית ביה מעשה שנתחדש ענין בגופן שנצרף הכלי ונתחזק ובזה מיושב מה דלא תקשה והא קא מכבה דהא כיבוי לא נתחדש ענין והו"ל כמו הוצאה וכדומה דלא הוה רק אמירה לעכו"ם שבות ודו"ק היטב. והנה הרשב"א כתב בפ' ר"א דאורג דאם נעל בעדו וצבי נשמר בתוכו דמותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד והר"ן שם תמה עליו דהיאך אפשר שאף במתכוין לשמור הצבי ג"כ יהיה מותר וכי מפני שהותר לו לשמור הבית יהיה מותר לעשות מלאכה בשבת ולא עוד שאפילו לא נתכוין כלל לשמור הצבי ג"כ מהראוי לאסור דהוה כפ"ר דא"א שלא ישמור הצבי בתוכו ע"ש ובש"ג העלה מזה דהרשב"א ס"ל דכל שעושה דבר היתר עם האיסור מותר אף דהוה פ"ר ע"ש וזה א"א כמ"ש המרכבת פ"א משבת אבל לפע"ד הדברים פשוטים וברורים בכוונת הרשב"א דשאני כל פ"ר דעלמא דגוף המלאכה עושה באיסור אף שאינו מתכוין לזה כיון דא"א שלא יעשה האיסור הו"ל פ"ר עד"מ קציצת בהרת או גרירה של כסא וספסל דאם היה פ"ר הרי עושה גוף המלאכה של איסור ומה בכך דלא נתכוין הא ע"כ א"א מבלעדי האיסור ואסור אבל כאן אטו נעילת בית יש בו שום איסור רק שיש צבי והוא נצוד ממילא עי"ז וא"כ מה שייך בזה שום מלאכה אטו אסור לנעול ביתו ומה בכך שניצוד הצבי אטו עשה שום מלאכת צידה רק שממילא נמצא הצבי שמור בתוכו ואף דאם נעל אחד בפניו חייב היינו לפי שזה מלאכת הצידה שע"י שינעל הדלת נצוד מאליו אבל כל שנתכוין לשמירת ביתו אף שנתכוין ג"כ לשמירת הצבי אבל בגוף הנעילה ליכא שום איסור א"כ מה שנצוד הצבי מאליו לא עשה שום פעולה דגם הנעילה לא עשה בשביל זה ומותר ויתכן יותר דבאמת צ"ב מה שנעל הדלת חייב אם נתכוין לשמירת הצבי ואמאי והא לא עשה שום מעשה בהצבי עצמו והו"ל לאו שאב"מ וצ"ל כמ"ש במכות כ"א דמצרפינן מעשה הראשונה אף שאח"כ הוה לי' לאו שאין בו מעשה ע"ש ולפ"ז המלמ"ל פ"ג מביאת מקדש מחלק בין אם תחלת המעשה היתה באיסור או בהיתר וא"כ ג"כ אם עשה מעשה לנעול בשביל הצבי דאז היתה עשייה באיסור אף שניצוד מאיליו אסור אבל כשהיה כוונתו לנעול הדלת לשמירת ביתו שזה בהיתר א"כ מה שניצוד מאליו אין בו שום מעשה ומותר וז"ב כשמש וגם בפורס מצודה אם לא נלכד הבהמה וחי' מיד כשפרס אינו חייב חטאת ועיין תוס' שבת י"ז ע"ב ד"ה אין ועי' בטוש"ע סי' שט"ז ומכ"ש כשנעל הדלת ולפ"ז שוב אין ראי' להש"ג מה שחידש דכל פ"ר אם אפשר להיות בלי פ"ר אף שעושה בדרך שהוא פ"ר מותר והמרכבת שם החזיק בדבריו ובאמת שלפמ"ש אין ראיה מהרשב"א דשם לא עשה שום מעשה כלל והמעשה של נעילה הוא בהיתר ובזה נלפע"ד לפרש דברי הה"מ דבצירוף כל שא"מ ל"ש פ"ר דכל שא"מ לעשות כלי אין בו מלאכה כלל והוא משולל ביאור ולפע"ד הסברא הוא דבאמת הצירוף אינו עושה שום מעשה איסור במה שמצרף דרק ממילא נצטרף ע"י שבאו עליו המים צוננים ולפ"ז בשלמא אם נתכוין מחשב המעשה לעושה מה שנתן עליו המים למה שנצטרף אח"כ הכלי מעצמה אבל כל שלא נתכוין א"כ זו המעשה עשה בהיתר ומה שנצטרף ממילא מה בכך כל שזה לא עשה ושפיר דומה לקטימת קיסם דגוף הקטימה אין בו איסור רק מה שמתכוין לחצוץ שיניו וכל שלא נתכוין אין בו שום איסור דאף שממילא נעשה כלי לא אכפת לן בזה וה"ה בזה וז"ב כשמש וז"ש הרמב"ם דבגחלת של מתכת דפטור אם לא נתכוין לצרף ומשום דכל דלא נתכוין לצרף שוב המלאכה נעשית מעצמה ולא אכפת לן ובזה מיושב היטב הא דפריך בשבת והלא מצרף ומשני כר"ש והרי בצירוף כל שא"מ ל"ש פ"ר ולפמ"ש י"ל סברא נכונה דהרי באמת מה ששופך מים צוננים מהראוי לחשב למעשה רק דכל שגוף הפעולה מותרת לא חשבינן לה מעשה ולפ"ז זהו כשהוא מותרת אבל כאן דבמים מועטים אסור משום מחמם ורק דבמים מרובים מותר כדי להפשירן וא"כ ע"כ שמתכוין להפשיר וצריך אתה לחשוב המעשה שהוא עושה כדי שלא יהי' כמחמם שוב נקרא ג"כ מצרף וע"ז משני דלר"ש מותר ובלא"ה ל"ק דבאמת קושית הש"ס והלא מצרף אינו דהוה פ"ר דא"כ אף לר"ש אסור וע"כ דרק שמא מצרף וא"כ לר"י דאסר דבר שא"מ אף שאינו פ"ר א"כ ניהו דאינו מכוין והמלאכה נעשית מאליה מ"מ מהראוי שיצטרף להצירוף דכ"ז שאינו מצרף שוב שייך לחוש לחמום ורק בכדי שיעור צירוף מותר דאינו מחמם ואז שוב הוה מצרף והא דמוקי כר"ש היינו דכיון שא"מ שרי א"כ בשביל חשש חמום ליכא למיחש דא"מ ופ"ר בודאי לא הוה וא"כ ממילא ל"ש מצרף משא"כ לר"י ממנ"פ כל שלא הגיע לשיעור צירוף ע"כ דצריך לחשב המעשה כדי שיעור החימום וא"כ שוב אסור ויש להמתיק עוד דכיון דעיקר ההיתר בשביל שהמעשה הוא בהיתר א"כ כאן דעד שלא הגיר מים מרובים היו אסור משום חמום וא"כ נחשב תחלת המעשה באיסור ושוב נחשב אח"כ צירוף ובזה מיושב דברי הה"מ מהרבה קושיות שהקשה הלח"מ פי"ב משבת ובזה מיושב הא דפריך ביומא והלא מצרף ולפמ"ש י"ל דבאמת שם מקרי מכבה ובירושלמי פריך באמת והלא קא מכבה ניהו דמכבה הו"ל משאצל"ג ומדרבנן ואין שבות במקדש מ"מ כיון דעכ"פ המעשה הוא איסור שוב אסור משום מצרף דנחשב תחלת המעשה ג"כ ואף דאין שבות במקדש עכ"פ מעשה היתר לא הוה וע"ז שפיר משני דצירוף דרבנן הוא ומותר דבר שא"מ ואף דר"י אוסר גם בא"מ דרבנן כאן כל דא"מ ל"ש צירוף וא"כ שוב מותר דא"ל דנחשב תחלת המעשה דז"א דבאמת כאן בעששית ל"ש צירוף מה"ת ורק דגזרינן אטו צירוף תורה וא"כ זה כשגוף הצירוף אסור מה"ת אבל באמת צירוף כיון דא"מ שרי וכמ"ש הה"מ וא"כ ל"ש לגזור כל דגוף הצירוף אינו איסור רק בשביל דכאן עשה בתחלה הכיבוי והרי כאן גם הצירוף אינו רק דרבנן ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק ויש לישב בזה הרבה קושיות. והנה בזבחים צ"א ע"ב כתב רש"י בהא דפריך והא מכבה ומשני דאתי כר"ש כתב רש"י וא"ת פ"ר הוא וכתב כיון דיכול לנסך בטיפות דקות אף שמזלף בטפות גסות מכבה מ"מ הו"ל דבר שא"מ ע"ש ודבריו תמוהים דס"ס כשמזלף בטפות גסות הרי מכבה ממש ובחידושי פמ"א בזבחים שם ראיתי דברים תמוהים שכתב על רש"י דא"כ מה קפריך לעיל והא קא מכבה דלמא מזלף בטפות דקות וע"כ כתב דאף בטפות דקות נמי הוה כבוי לולי משום דהוה פ"ר דלא ניחא לי' בכיבוי ודבריו תמוהין מאד דבאמת הערוך ס"ל דפ"ר דלא ניחא לי' שרי הוא באמת כן אבל לא קי"ל כהערוך וע"כ ע"כ כפירש"י כמ"ש התו' ביומא ל"ד וגם להערוך כ"כ הרא"ש פ' שמנה שרצים דבשאר איסורין מודה הערוך דדוקא בשבת מלאכת מחשבת בעינן ואף דדברי הרא"ש תמוהים כמ"ש הבה"ז והמ"א סי' ש"כ אבל הפ"מ נעלם ממנו כ"ז ועכ"פ דברי רש"י תמוהים והנה במרכבת שם חדש בזה דרש"י ס"ל כמ"ש הש"ג דכל מעשה שאפשר לעשות זולת פ"ר אף שעושה אותה בפ"ר מותר וא"כ גם כאן כיון דיכול לנסך בטפות דקות ולא יכבה גם בטפות גסות מותר ע"ש שהאריך בזה אבל גוף דברי הש"ג תמוהים והנה לשיטת הערוך א"ש סברתו כיון דפ"ר דל"נ לי' שרי א"כ כל שיכול לעשות בדקות זה לא ניחא לי' ושרי אבל ז"א דא"כ בשאר איסורים דאף לא ניחא לי' אסור א"כ אין מקום לסברת הש"ג אף גם דל"ש ל"נ לי' דאדרבא כל דיכול לעשות בדקות והוא עושה בגסות ע"כ דניחא ליה בזה ויהי' אסור ואדרבא אם לא אפשר בדקות הי' מקום לומר דלא ניחא לי' וגם נראה דענין לא ניחא לי' הו"ל מלשאצל"ג דהיינו דל"צ לזה וא"כ בשאר איסורים ל"ש זאת וראיתי במרכבת שם שכתב לפרש דברי הש"ג הנ"ל דהנה א"מ שרי בכל איסורים כמו בנתפזרו מעות לפני ע"ז דמותר לולא חשש מ"ע אף שמשתחוה ממש אפ"ה כל שא"מ שרי ולפ"ז ענין פ"ר דאסור ע"כ משום דע"כ מכוין כיון שא"א לעשות ההיתר בלי האיסור הו"ל כמתכוין לאיסור ג"כ וא"כ כל שאפשר לו לעשות בלי איסור שוב הוה א"מ ממש ודבריו תמוהים דמה שמדמה לע"ז ז"א דשם כל שלא נתכוון להשתחוות לשם ע"ז מה אכפת לן בהשתחויה והרי לבו לשמים דשרי ועי' סנהדרין ס"ב וגם מ"ש דכל שא"א הו"ל כמתכוין הרי להרשב"א כל שנתכוין להיתר ולאיסור פ"ר שרי וא"כ אין מקום לדבריו וגם אף להר"נ עכ"פ כל דעושה באיסור אף שיכול לעשות בהיתר אדרבא מתכוין יותר לעשות באיסור שהרי אפשר לו בהיתר ולפע"ד נראה בזה דבר חדש דהנה התוס' כתבו בביצה ל"ג ד"ה מלמטה דאף ר"ש מודה דאסור דהא דאר"ש דבר שא"מ מותר היינו כגון שעושה דבר שא"י לעשותן אבל הכא מתכוין לעשות מה שעושה וביאור הדברים דע"כ ל"ש א"מ דוקא היכא שהוא מתכוין לעשות דבר אחר רק שנמשך מזה ג"כ איסור כמו גורר כסא וספסל שאינו מתכוין לעשות חריץ אבל במדורה דזה רוצה לעשות מדורה ומדורה בעצמה מלמטה למעלה הוה בנין א"כ מה שייך בזה א"מ ואטו אם אדם יבנה נימא דאינו מכוין לבנות והא הוא בונה ולכך אסור ומעתה מבואר ענין דבר שא"מ דשרי וכל דהוא פ"ר דאסור מה"ט משום דל"ש לומר שא"מ והא עושה ממש האיסור ואיך שייך דלא מכוין ומה בכך והרי עושה האיסור ואטו מותר לבנות בשבת כשאינו מתכוין לבנות ולפ"ז זהו כשא"א בע"א אבל כל שאפשר בע"א א"כ י"ל דבאמת א"מ שרי ואינו מכוין לעשות איסור ואף שמזלף טפות גדולות הוא מתכוין לעשות המצוה בהרחבה והכשר מצוה ואף שע"כ הוא עושה איסור הא א"מ לעשות איסור וא"ל דכיון דא"א בע"א מה בכך דא"מ הא מ"מ עושה האיסור דז"א דאטו פסיקא לי' דיעשה איסור והלא אפשר בטפות דקות ואטו מזלף דוקא בטפות גסות הרי הוא מזלף כדרכו רק שא"א לצמצם אבל אינו מכוין לעשות איסור ושרי לר"ש וז"ב כשמש לפע"ד.