שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן נ״ד

אח"כ מצאתי הדבר מפורש בב"י סי' קמ"ד הנותן גט לשליח לתנו לאשתו ע"מ שאם לא יבא לאותו יום עד ב' שנים יהא גט ואם יבא תוך ב' שנים לא יהא גט והאשה לא רצתה לקבלו עד ששה חדשים אחר השתי שנים עשה מעשה הר"י בן בולאט וצוה ליתנו לה והתירה מיד והב"י העיד שגם על ידם היה מעשה והתירו הגט בצפת בכנופיא ומשמע דאף שעבר הזמן שעשה עם השליח אפ"ה לא אמרינן דהגט בטל דאולי חזר בו הבעל ואפשר דהתם שאני דהזמן הוא להיפך שאם יבא תוך הב' שנים לא יהיה גט אבל על יותר לא עשו זמן אמנם בשו"ת מהרשד"ם ז"ל סי' ס' הובא בג"פ סי' קי"ט ס"ק ז' מביא בהדיא דהיה מעשה בארוס אחד ששלח גט לארוסתו ועשה תנאי אם לא יבא עד זמ"פ והשליח עכב שליחותו ועבר הזמן והסכים שיתנו אותו כמ"ש הב"י סי' קמ"ד וכוון לדברי הב"י הנ"ל הרי הדין מבואר הן אמת שברא"ם ח"א סי' ל"ג כתב שמסתפק בכגון זה אולי לא נתכוין הבעל רק שיהי' שליחו עד הזמן ואם נתאחר ביטל השליחות ע"ש אבל הג"פ הביא שם בשם הרבה פוסקים שלא חששו לטעם זה של הרא"ם רק למ"ש בסי' כ"ג ע"ש וא"כ ת"ל מבואר הדין להדיא ולשמא נתפייס ליכא למיחש דהא אינו רק חשש לעז בעלמא וכאן הרי הוא צווח דלא נתפייס.