שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ל״ח (ו׳)

והנה במ"ש דדבר הגורם לממון אינו רק כמו רוצה בקיומו הן נסתר מחמתו מ"ש השאגת ארי' שם באורך שטוה"נ שנחלקו ר"א ור"י בכיצד מפרישין חלה בטוה"מ בכ"מ ס"ל דאינו ממון רק בב"י חשוב ממון לר"א כמו שעובר בב"י בדבר הגורם לממון ולפמ"ש אין לו דמיון דשם רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יתחייב באחריות אבל בטוה"נ דכל שמפרישו יצא מידי טבל ולכהן אם יאבד לא אכפת לי' ולא גרע ממזיק מ"כ וא"כ מה אכפת ליה ואינו רוצה בקיומו של חמץ ואם כן אם טובה"נ א"מ למה יעבור על ב"י מיהו י"ל דרוצה בקיומו של חמץ כדי שיוכל לקחת טוה"נ מיד הכהן אבל ז"א דאדרבא אם נימא דרוצה בקיומו כדי שיוכל לקחת דבר מהכהן לא יוכל ליקח דיעבור על ב"י ויצטרך לשורפו וא"כ שוב אינו רוצה בקיומו כלל ושרי והנה מ"ש הש"א דכל חמץ הו"ל גורם לממון לר"ש דאחה"פ מותר וכמו דחשיב לי' דבר הגורם גבי אוכל חמץ של הקדש במועד וא"כ שוב למה לא יהיו יוכל לבטל אף לאח"ז איסורו מה"ט דכל דחשוב דבר הגורם לממון הו"ל כדידי' ותמהני על פה קדוש יאמר כן היאך שייך לומר בדבר שעומד לשרף דיהי' חשוב דבר הגורם לממון והרי התורה אמרה תשביתו ועכ"פ מדרבנן צריך לפררו ולזרות לרוח או לשורפו ואיך יחשב כשלו ובשלמא שם דהוא הקדש וההקדש אינו עובר על ב"י א"כ שפיר חשיב דבר הגל"מ דלאח"פ יהי' מותר וז"ב ופשוט ובזה נלפע"ד דזה הענין שא"מ ביטול לבד מה"ת משום דכיון דלאחה"פ שרי לר"ש א"כ לא יבטלו בלב שלם ולא יפקירו רק על אותו זמן וכל שאינו מפקירו בלב שלם לעולם לא יועיל ועובר על ב"י לכך תקנו בדיקה כדי שלא יעבור על ב"י ובזה מיושב קושית התוס' ריש פסחים על רש"י דלכך ל"מ ביטול דחשו שמא לא יבטל בלב שלם על עולמות רק על אותו זמן וזה לא מחשב ביטול לענין חמץ דבעי שיחשבנו כעפרא בעלמא שאינו דבר הגורם לממון כלל ולפ"ז ר' יהודה דחמץ לאחה"פ אסור ושוב היה סגי ביטול דהרי אסור בהנאה עולמית ואין לו תועלת ולכך אמר הבודק צריך שיבטל דרב כר"י ס"ל וא"כ גם הביטול מועיל והנה הפ"י הקשה דאם נימא דמהני ביטול לחמץ ידוע א"כ מה נחלקו ר"י ורבנן אי בעי שריפה או בפירור וזורה לרוח די והרי עכ"פ ביטול הי' כמפרר וזורה לרוח ע"ש ולפע"ד נראה דהנה התוס' בפסחים דף ה' ע"ב ד"ה ודעתי' עילוי' הקשו לפ"ה דפירש וחס עליה לשרפה דא"כ מ"פ וכי משכחת לה לבטלי' הא פירש שחס עלי' לשרפה וכתב הט"ז בסי' תל"ד ס"ק ג' דבאמת לא יחוס עלי' לבטלה כיון שאינו מבערה לעולם אבל יחוס עלי' לשרפה ולכאורה תמהתי דהא הביטול צריך שיהי' שמבטלו ומחשבו כעפרא בעולם וא"כ מה אכפת לי' וצ"ל דס"ל להט"ז דבאמת עיקר הביטול הוא שיעלה במחשבתו שהוא הפקר גמור וכעפרא בעלמא אבל חז"ל חשו שמא לא ירצה לבטלו רק על זמן האיסור לכן תקנו שיבדוק ויבטל וע"ז פריך וכי משכחת לה לבטלי' דהא עכ"פ יבטלו ולא יחוש על משך זמן האיסור ואי משום שמא לא יחשוב לבטלו לעולם הא גם אם נתקן שיבטלו שמא לא יבטל במחשבתו לעולם ומה הועילו בתקנתם ומשני דלמא משכח לבתר זמן אסור ול"מ לבטלו עכ"פ חזינן דיוכל להיות שביטל אבל לבו בל עמו ואינו מבטלו רק לזמן ולכך אמרו דצריך שריפה וא"כ יבטלו בלב שלם ומפרר וזורה לרוח ג"כ לא מועיל דיוכל להיות שמפררו באופן שיוכל להתקיים לאחר הפסח ולכך תקנו שישרוף וז"ב ובגוף דברי הט"ז דלא יחוס לבטלו כיון שאינו מבטלו לעולם ותמהתי דל"מ ביטול כל שאינו מבטלו לעולם והנה ראיתי בהגהת אשר"י פ"ב דפסחים שכתב דאם הפקיר חמצו ע"מ לזכות בו לאח"פ דמועיל הרי דמועיל בהפקר ע"מ לזכות בו ולפע"ד היא תמוה דעם מי הוא מתנה שיזכה בו אח"פ ואם נתנו לעכו"ם ל"מ הפקר כיון שלא הפקיר לעכו"ם ומכ"ש אם הטמינו באיזה מקום שיוכל לזכות בו אח"פ דודאי לא מועיל ובמק"ח סי' תמ"ח מביא דברי הג"א הנ"ל ולא הרגיש כלל שהוא תמוה ועמ"א סי' תמ"ח ס"ק ח' וראיתי בפר"ח סי' תס"ז שהאריך בדבר החטה שכתב עליו כל הפסוק ארץ חטה ושעורה וכתב דאסור להניחה במקום הפקר ולזכות בה לאח"פ ע"ש שהאריך ולא הזכיר דברי הג"א הנ"ל אמנם לפע"ד היו נראה שם בחטה דרצה להשהותה ולא לאכלה רק להנות מהמראה שהיו כתוב עליו פסוקים דכל שביטלו והפקירו על משך זמן פסח דשרי כיון דליכא חשש אכילה דהא למראה שוה יותר אולי דמותר דהרי קול ומראה וריח אין בו משום מעילה וכמ"ש הפר"ח בעצמו וזהו לפע"ד מ"ש שמא ימצא גלוסקא יפיפי' ולמה דקדקו יפיפי' משום דאין חשש אכילה דהמראה שבה יותר שוה מהאכילה ובודאי לא יאכלה ובכה"ג יחוס עליו לשורפה אבל לא יחוס לבטלה שוב ראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל סי' מ"ד שהאריכו בזה הרב השואל והכנס"י ודעתם דל"מ הביטול כל שאינו מפקירו בלב שלם והביאו דברי המהר"ם רקנטי שפסק דמפקיד חמצו ע"מ שיזכה לאח"פ ובאמת כל דברי הרב השואל שם נכונים דלא כמ"ש הכנס"י וכמ"ש בתשובה אחת ואכ"מ ודברי מהר"ם רקנטי הן הן דברי הג"א הנ"ל וכבר כתבתי שלא זכיתי להבין והוא קצרו מהא"ז ובלי ספק שם מבואר באורך בראיות ולא זכינו לאורו והנה מ"ש דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה באמת שכ"כ הפר"ח דעכ"פ איסורא איכא אבל לא הי' צריך לדחוק דריח דוקא לאחר שתעלה תמרותו אבל מקודם שתעלה תמרותו דלא עביד המצוה איכא איסור תורה ועיין בהגהת או"ה דאסור להריח בחמץ וכן קי"ל בש"ע ועי' בתוס' פסחים כ"ו ד"ה לאותן דאף להתקרב להריח אסור וע"ש במהרש"א ומזת ראי' דלקחת בידים כלי קודש להשמיע קול אסור כמ"ש המלמ"ל פ"ח מכהמ"ק וביום תרועה בר"ה כ"ח ועיין שעה"מ פ"ה מיו"ט ומ"ש שם על הגליון ועכ"פ בריח שייך בו מעילה מה"ת כל דלא נתעביד המצוה שוב נתיישבתי דדברי הפר"ח נכונים דשם כבר בטל ומה"ת סגי בביטול וא"כ שוב חשוב כנתעביד המצוה ושוב אין בו איסור תורה בריח ובזה יש לי לומר הא דאמרו דלמא משכח גלוסקא יפה היינו כמ"ש דיהנה מהמראה ויעבור בב"י ושוב אסור מה"ת קודם שנעשית מצותן וע"ז אמר דלכי משכח לה לבטלה וא"כ שוב לא יהי' אסור מה"ת דהרי בטלה וא"כ שוב לא אכפת לן משום מראה דגם במראה לאחר שנעשית מצותן לית בי' משום מעילה ועמלמ"ל פ"ה ממעילה הי"ד מיהו בגוף הדבר יש להסתפק אי שייך כאן לאחר שנעשה מצותו כיון דבתוך הפסח בודאי אסור חמצו של עכו"ם להנות והרי המראה יש בו משום הנאה כמ"ש הפר"ח דהמראה יש בו הנאה כמו מדבר שאוכל וכמ"ש רש"י לשון יזונו שמשביע כמו מזונות וצ"ע בזה ועפר"ח שם. והנה בהא דאמרו דחכ"א אף מפרר וזורה לרוח ודעת הב"ח דחכמים ס"ל דשריפ' ודאי טוב אלא גם מפרר מועיל נלפע"ד דסבר' הב"ח הוא כן דבאמת ר"י הי' מביא ק"ו ורק שחכמים א"ל דסופו להקל דאם לא מצא עצים יושב ובטל ולפ"ז לחכמים דס"ל אף מפרר שוב אין הק"ו להקל ושוב שפיר הק"ו דר"י ובזה מיושב ג"כ מה דק"ל דבלא"ה הוה הק"ו להקל לענין אפרו ולכך לרבנן דס"ל אף מפרר א"ש וגם נלפע"ד דהרי ר"י חזר בו ודנו בג"ש ורבנן דחי אותו בשטת ר"י כדאמרו עליו מדויל ידיו משתלים ולפ"ז לדידהו הג"ש קיימת אמנם שטת הרא"ש דלחכמים רק מפרר וכמ"ש המ"א סי' תנ"ה ולפע"ד הסברא דאם נימא דשריפה ג"כ שמא יטעו באפרו ויתירו ולכך אמרו דרק מפרר וגם נלפע"ד דאם נימא דאף מפרר והיינו מכח הק"ו או הג"ש נלפע"ד דא"א דהרי כשם שמקיש חמץ לנותר כמו כן להיפך והרי בנותר אינו רק בשריפה וע"כ שאין לומר כן כלל בג"ש מנותר או מק"ו דחולין מקדשים לא ילפינן וכדומה ועיין ח"י סי' תמ"ה ס"ק א' דאף אם הגרסא מפרר מ"מ ס"ל דמותר לשרפו שהרי טעמייהו דרבנן משום דאם לא מצא עצים יהי' יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו מ"מ ואין לו מובן ולפמ"ש א"ש ודבריו תמוהים דלאותן שלא גרסו אף ודאי דס"ל דאינו בשריפה וכמ"ש וכפי הנראה כוונתו מדאמרה תורה תשביתו מ"מ משמע דאף בשריפה אבל לפע"ד כוונת חכמים לקושית הפ"י דכיון דתשביתו היינו ביטול א"כ בכ"ד סגי דעכ"פ מבטלו בזה ודו"ק.