שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ל״ו

בשנת תרט"ו למדתי סוגיא דטיפת חלב והנה בהא דאמרו שם דאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אפילו כי ליכא נ"ט נמי ותמהתי מאד ע"ז לפמ"ש הרשב"א הובא ביתה יוסף ביו"ד סי' צ"ח דטעם כעיקר בב"ח היינו הבשר בתוך החלב שאינו רק טעמו בלבד ולא ממשו אבל החלב בבשר הוא ממש וממש וקשה טובא דא"כ כאן בטפת חלב שנפלה על החתיכה מה ענינו לטעמו ולא ממשו וא"כ אף אם לא נילף מבב"ח וטעם לאו כעיקר הא כאן הוה ממשו לגמרי ולמ"ל נ"ט הא ממשו בודאי מהראוי לאסור ועכ"פ אין ענינו לטכ"ע והוא תימה רבה להמעיין בהסוגיא אך לפע"ד נראה דבר חדש דכיון דבב"ח שניהם מותר רק בנתבשלו ביחד אסרה התורה וא"כ י"ל דכל שטעמו ולא ממשו בעלמא אינו נאסר וא"כ הבשר בהחלב לא אסרה תורה והחלב מותר לשתות אף שנתבשל עם הבשר ורק החלב בהבשר נ"ט ובכה"ג לא גזרה התורה על בב"ח דבאמת חידוש הוא דכל חדא בפ"ע שרי ורק דשניהם ביחד אסרה תורה וכל שהחלב נשאר בהתירו אף החלב להבשר לא נאסר וא"כ ע"כ טכ"ע דאורייתא וגם החלב נאסרה וא"כ שפיר דייק אביי דבכל אסורין טכ"ע דאורייתא דאי נימא דבכל אסורים טעם כעיקר לאו דאורייתא ורק בב"ח דאורייתא והיינו הבשר בהחלב והיינו דנקט בשר בחלב ולא נקט להיפך חלב בבשר וע"כ דחידוש הוא ולכך נאסר גם החלב מהבשר א"כ אפילו כי ליכא נו"ט נמי וז"ב ובזה מיושב קושית התוס' על רש"י דפירש דהחידוש הוא דכל אחד בפ"ע שרי וע"ז הקשו דבפסחים דחי לה משום דכלאים ג"כ הוא כן ולפמ"ש א"ש דכאן ע"כ דהחידוש הוא מה דכל אחד בפ"ע שרי דאל"כ אין ענינו לטיפת חלב דהוה לי' ממשו ושאני בפסחים דשם רצה ללמוד טעם כעיקר מבשר בחלב ושפיר דחי דכלאים נמי אבל כאן רצה לחדש לענין חלב בבשר ובזה ל"ש טכ"ע דזה ממשו וע"כ דרק משום דהחלב נאסר בשביל טעם הבשר וא"כ ל"ש למדחי מכלאים דבכלאים כל שנתחברו ל"ש בזה טעם רק ממשן נתחבר יחד וכאן הטעם נאסר וע"ז השיב רבא דדרך בישול אסרה תורה והיינו כמ"ש התוס' דהחידוש הוא דאי תרי לה כולי יומא שרי אע"ג שנבלע החלב בבשר אף שהוא צונן לפי שהוא צלול וא"כ גם שם מצד החלב בבשר היה נאסר ורק הבשר בתוך החלב לא נאסר ולכך לא אסרה תורה רק דרך בישול שגם הבשר נתן טעם בחלב וא"כ שפיר צריך לתת טעם בזה ועכ"פ מיושב היטב מה דאמרו בבכורות מדאסר רחמנא בב"ח והקשו כלם דלמא צריך בב"ח משום טעם כעיקר דבשאר איסורים דרבנן ולפמ"ש הרשב"א א"ש דהחלב בבשר הוה ממשו שוב ראיתי שבנו"ב מהד"ת הנ"ל בהגהת בנו הרב ז"ל הרגיש בזה דהחלב מקרי ממשו ובזה מיושב היטב קושיא חמורה שהקשה בהגהת בנו הרב ז"ל שם דלשיטת התוס' דהחידוש הוא דאי תרי לי' כולא יומא שרי וא"כ החידוש הוא מה דהקלה תורה בב"ח וא"כ מ"ק דמבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא הרי כל דהחידוש הוא קולא שפיר גמרינן מיני' חומרא וכדאמרינן בחולין דף צ"ח אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן ופרש"י דק"ו הוא דהשתא התם דהקלה תורה אפ"ה לא אקיל אלא במאה וששים בשאר אסורים לא כ"ש וה"ה כאן השתא בב"ח דתרו לי' שרי ואפ"ה החמירה בבישול מכ"ש בשאר איסורים דז"א דהרי שם באמת החלב בבשר הוא ממשו ואף דהבשר בחלב הוא טעם לבד אפ"ה י"ל דהחמירה תורה דעכ"פ החלב בבשר הוא ממשו והחמירה התורה שפיר בב"ח כל שהוא דרך בישול אף שהבשר בחלב אינו ממשו רק טעמו אבל בשאר אסורים דאינו רק טעם גרידא מנ"ל דאסור בזה ודו"ק ובלא"ה י"ל דמה שהתירה תורה בב"ח בתרי לי' לאו קולא הוא כלל דהא באמת מהראוי שלא לאסור דהא שניהם היתר ואדרבא מה שהחמירה תורה בדרך בישול לאסור זהו חידוש דא"כ ל"ש לומר דלחומרא גמרינן מק"ו דהא מה שהיקל בתרי בב"ח ליכא חידוש כלל ודוק היטב ובזה מיושב מה דס"ד דש"ס דרב ס"ל גדי אסרה תורה ולא חלב ולכאורה הוא חידוש גדול דמנ"ל לרב זאת ולפמ"ש א"ש די"ל דהוא ס"ל דטכ"ע לאו דאורייתא בב"ח ולכך דוקא הגדי נאסר שקבל ממשו של החלב אבל הבשר בחלב לא נתן רק טעם וטעם לאו כעיקר ולכך אמרה תורה לא תבשל גדי בחלב אמו והיינו דהגדי תאסר מפני החלב ולא להיפך ודו"ק.