שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קע״ט (ז׳)

והנה כ"ז כתבתי בהעברה בעלמא ועכשיו חזרתי על ספרי המפרשים וראיתי בצל"ח שהביא דברי השיטה שכתב דלכך לרבא שגזר משום מתקן מותר להשיק ול"ש מתקן במים רק בכלים והוא תמה ע"ז דמה נ"מ והא אין מגביהין הרומות ומעשרות משום מתקן אף שאינו בכלים ובאמת לפמ"ש למעלה א"ש דמתקן ל"ש כל שמקלי קלי איסורא ורק דבכלי עוד נשאר איסור על הכלי וצריך הערב שמש משא"כ במים שנטהר לגמרי. והנה בהא דפריך נגזור השקה אטו הטבלה הקשו בתוס' נגזור אטו שמא יעבירנו ושאל אותי החריף ושנון מוה' מאיר ברא"ם ני' דהרי קי"ל דהמוציא אוכלין בכלי פטור על הכלי שהכלי טפלה לו ולפ"ז כיון דהמים הם אוכל נפש עצמו ודאי מותרין הם ביו"ט דדוקא כלים מקרי מכשירי אוכל נפש אבל אוכל נפש ודאי שרי א"כ גם על הכלי ליכא למיחש דהכלי טפל להאוכל אבל בכלי עץ דצריך להכלי ג"כ לטהרו א"כ חייב על הכלי כמבואר בשבת צ"ז ע"ב וא"כ ל"ש לגזור בהשקה משום שמא יעבירנו רק אטו הטבלה ובאמת שדבר חכמה שאל אבל מלבד דאם נימא דמשיקין קאי בשבת ל"ש זאת אף גם דאף אם קאי על יו"ט דמותרים המים דאוכל נפש הם ושרי ול"ש מתקן מ"מ ליטלו לכתחלה הכלי כדי לטהרו ודאי ל"ש לומר דהכלי טפלה לו ואף אם נאמר דגם בזה שייך שהכלי טפלה מ"מ נראה דגוף הדבר נכון דכל שהמים טעאים א"כ כעת אינם ראוים לשתות דטמאים הם א"כ ודאי דהכלי לא מקרי טפלה לאוכל דדוקא אוכל ראוי הכלי טפלה לו וז"ב ובזה מיושב במה שהקשה במ"ש הפוסקים דלכך לית לי' לכל האמוראים שמא יעבירנו משום דכ"ע יזכירו אותו כמ"ש הר"ן לענין מילה ולפ"ז כאן בהשקה ובהטבלה דאם הכלי טהור מותר להוציא דהכלי טפלה א"כ לא יזכירו אותו דהא יסברו דהכלי טפלה ולפמ"ש א"ש דמ"מ אין הכלי טפלה לו וכמ"ש אך לכאורה הי' נראה לי דלכך אין מטבילין וכמ"ש התוס' דלכתחלה אסור לטמאות משום דהו"ל מבטל כלי מהיכנו דאסור בשבת וביו"ט ועיין שבת מ"ג ואף שאח"כ יהיו ראוי אם ישיקו גם מבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור ועמ"א סי' רס"ו ובסי' ש"ח ובתשובה הארכתי בביאור ענין מבטל כלי מהיכנו דגם ביו"ט אסור ועיין שבת ס"ב שם משמע קצת דכל שהדבר אינו ראוי כל כך אין הכלי טפלה ע"ש גבי בושם בכלי ועיין פח"י משבת במ"ש הראב"ד בשם הירושלמי דדוקא בתותים הצריכים לכלי הדברים אמורים מיהו אנן לא קי"ל כראב"ד בזה. ונחזור להסוגיא בהא דמשני דמית נשיא ופירש"י דמצוה לכל ישראל להתעסק בו והנה מצאתי בשעה"מ בפ"ג ממעה"ק ח"ג שהביא בשם הגאון מהר"י אשכנזי שהקשה לפמ"ש במלמ"ל פ"ז מאבל דישראל לא נטמאו לדוד במיתתו משום דאף דיש לדוד דין נשיא והכל חייבין לטמאות מ"מ כיון דיתבטלו עי"ז ממצות ראיה וחגיגת בשמחה מש"ה לא נטמאו ע"ש וע"ז הקשה דא"כ היאך נטמאו כל ישראל בי"ד לנשיא והא יתבטלו עי"ז ממצות חגיגה וראיה והיא קושיא גדולה וכתב השעה"מ די"ל דש"ה שכבר נתחייבו בבקר במצות ראיה ושמחה שהרי דוד מת בעצרת ולכך לא נתבטלו אבל כאן דמיירי שמת בי"ד קודם חצות דעדן לא נתחייבו בראיה וחגיגה ושלמי שמחה ולכך שרי ע"ש ואני מתפלא דלמה לא הזכירו המלמ"ל והשעה"מ ש"ס מפורש בסוכה דף כ"ה דפריך הש"ס והעוסק במצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו' אלא טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהן להיות בע"פ וכו' צריכא דאי אשמעינן התם משום דלא מטי זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטי זמן ק"ש אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דליכא כרת אבל התם דאיכא כרת אימא לא ע"ש ולפ"ז לענין ראיה וחגיגה ושמחה דליכא כרת היו יכולין לדחות אף בהגיע הזמן וא"כ קשה למה הקריבו ממחרת וכיון דפסח בא בטומאה וליכא כרת שוב שפיר במית נשיא בי"ד אף לאחר חצות היו יכולין לטמאות אך נראה דהדבר נכון דבשלמא שם שהיו טמאי מת מצוה דאורייתא ושפיר דחי אף במטי זמני' אבל בנשיא דרק מדרבנן עשהו כמת מצוה פשיטא דלא דחי כל שהגיע כבר החיוב דשמחה וחגיגה ודוקא במית בי"ד דכל שלא הגיע הזמן יש כח ביד חז"ל לעקור בשב וא"ת וכעין זה כתב הריטב"א דלכך פסח לא דחי שבות דהזאה דאכתי לא מטי זמן חיובא ובמק"א כתבתי שכן נראה מש"ס דפסחים דף ס"ט ה"מ היכא דגברא חזי ורמי חיובא עלה אבל הכא אכתי לא חזי ולא רמי חיובא עלה ע"ש וה"ה בזה. ובגוף הקושיא מהך דמית נשיא בי"ד נראה לפע"ד שיש לומר כיון דטמאי מתים מותרים לעשות הפסח דטומאה דחויה בציבור וא"כ שוב מותרין לכנס לעזרה בשביל הק"פ וא"כ שוב מותרין להקריב חגיגה ושמחה דמגו דאשתרי טומאה לענין פסח הותרה נמי לענין חגיגה ושמחה וכדאמר מגו דאשתרי לצרעתו הותר לקריו וא"ל דזה בפעם אחת שיש עליו שני טומאות וכאן ניהו שדוחה בשביל ק"פ אבל איך הותר לו לכנס ביו"ט ולהקריב הקרבנות דז"א דהא טומאה דחויה בצבור וכל שנדחה בשביל ק"פ שוב מותרין להקריב בטומאה גם אח"כ דג"כ הוה כט"צ ואף אם נימא דלא הותר לעלות לעזרה ולראות מ"מ כל דכבר הם בעזרה שוב לא יהי' עליהם חיוב על מה שלא הלכו לביתם כל דנכנסי' בהיתר והשהי' ג"כ הוא בהיתר וא"כ יכלו לשהות עד למחרת ויקריבו הקרבנות וצ"ע בזה הן אמת דלכאורה חגיגה הוה קרבן ציבור ומהראוי לדחות רק דאמרו בתמורה יו"ד וביומא דף נ' דחגיגה כיון דאין זמנה קבוע אינו דוחה וצ"ע דהרי אמרו בפסחים ס"ו דמותר לאדם להקדיש פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט משום דהוו קרבנות שקבוע להם זמן ואמאי הא אין זמנו קבוע על ענין חגיגה ומיהו אינו קושיא דטומאה הוא דלא דחי הא איסור דרבנן להקדיש כזמנו קבוע חשבינן להו ועכ"פ נראה לפע"ד ברור דבכה"ג שנטמא כבר ונדחה לק"פ שוב נדחה ג"כ לענין חגיגה וראיה וצ"ע בזה.