שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קמ״ח

לחכם אחד מה שנסתפקת אם מותר לתת בשבת מים רותחים בכלי ראשון מבושלים עם עשבים שקורין טע"ה ומערין מכלי ראשון לתוך הכלים שיש בהם ציקר כמו שהמנהג באשכנז אם לא שייך בהם משום בישול הנה מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' פ"ד שנשאל בזה והורה להתיר והביא דברי המג"א סי' שי"ח ס"ק ל"א שהתיר במלח בכה"ג אברא דגוף דברי המג"א צריכים ביאור דאמאי התיר במלח דניהו דאין בו משום בישול מ"מ מהראוי לאסור משום נולד וכדאסרינן בסט"ז באנאפאנד"א נגד האש דהו"ל נולד מיהו המג"א כתב שם לחלק בין היכא שניכר כמו בשומן שצף למעלה משא"כ בשלג דנימוח תוך המים ואינו ניכר לפ"ז ה"ה כאן דנימוח במים ולזה נראה שכוון במ"ש ועמ"ש סי' ו' וראיתי להפ"מ שם שתמה על דברת המג"א גבי אנפנד"א שכתב בס"ק מ"ב דהשומן צף למעלה והוה בעין והוה נולד דדמי למשקין שזבו דהרי במשקין שזבו גופא לא אסרו משום נולד רק גזירה שמא יסחוט וכדאמרו בריש ביצה דף ג' ומה ענין נולד למשקין שזבו ובמחכ"ת דברי המג"א הן הן דברי הבעל התרומה שאוסר משם נולד ותמה הרמב"ן דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו לא אסור לסחוט וכתב הר"ן סוף במה טומנין שאין זה קושיא דשומן זה כל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרוש כפירות העומדין למשקין דמי הרי דמרכיב איסור נולד שזכר בעל התרומה עם פירות העומדין למשקין ובאמת שהפ"מ שם תמה על הר"ן גופא דכתב לישב דברי בעל התרומה שכתב הטעם משום נולד וכתב לישב דהוה כפירות העומדין למשקין ושם הטעם משום סחיטה ע"ש שנדחק בכוונת הר"ן ולפע"ד הדברים כפשוטן דהנה באמת צ"ב אמאי לא אסרו משום נולד במשקין שזבו רק משום שמא יסחוט והוה תולדה דדש אך באמת הדבר נכון דענין נולד הוא לפי שמוקצה מן הדעת שלא הי' דעתו עליו שנולד דבר חדש אבל במה שהי' בעולם רק שנבלע בד"א לא שייך נולד שכבר הוא בעולם רק שנבלע וכ"כ התוס' בהדיא בעירובין דף מ"ז גבי מיא בעיבא מבלע בליעי וכתבו לפרש הא דפריך הש"ס כ"ש דהו"ל נולד אף דמשקין בפירי ג"כ מבלע בליעי ואפ"ה לא מתסרי משום נולד אי לאו גזירה שמא יסחוט כיון דמעיקרא נמי הוה אוכל אוכלא דאפרת הוא ע"ש וביאור הדבר דנולד צריך שיהי' נולד דבר חדש וכאן כ"ז שלא סחטו הוה אוכל ולא נולד כאן דבר חדש וא"ל דמתחלה הי' אוכל ועכשיו משקה דז"א דמתחלה הי' עומד האוכל הלז להעשות משקה ולא נולד כאן דבר חדש דנימא דלא הי' דעתו עליו ולכך אינו אסור בפירות העומדין למשקין משום נולד דלא נולד כאן דבר חדש רק דמתחלה הי' נבלעו המשקין באוכל ועכשיו סחטו ונעשה משקה שהי' מוכן מתחלה להעשות משקה וא"כ לא שייך נולד וז"ב מאד מאד ולפ"ז בפירות שאינן עומדים למשקין שוב לא שייך שמא יסחוט דאינו עומד למשקה ונולד לא הוה דהא הוה כאוכל דאינו עומד למשקה ולפ"ז שפיר תירץ הר"ן דהשומן שפיר הוא נולד דהשומן בעצמו זב וצלול כל זמן שלא קרוש ואף שנקרש כפירות העומדין למשקין דמי והיינו דכאן הוה נולד גמור דתחלתו משקה ואחר כך כשנקרש נעשה אוכל ואחר כך כשנמחה נעשה משקה וא"כ נעשה נולד גמור דכשקרש היא אוכל ועכשיו משקה דבשלמא בפירות העומדים למשקה א"כ לא הוה נולד דכל זמן שלא נסחט הוה אוכל ואח"כ כשנסחט נברר המשקה שהי' מתחלתו אבל כאן בהשומן אי אפשר לחשבו כשקרש שהי' אוכל גמור שהרי באמת הי' משקה כשזב וצלול וא"כ כשנקרש ונעשה אוכל ואחר כך נתמחה שפיר הוה נולד מאוכל למשקה דהרי נשתנה לאוכל ובשלמא אי לא היה משקה מתחלתו שוב הא דגם כשנמחה הוה אוכל כמו פירות שאינן עומדות למשקה אבל זה שעומד למשקה כפירות העומדות למשקה נמצא הוה נולד גמור מאוכל למשקה שבקרישתו דין אוכל הי' עליו ואח"כ משקה ול"ד לפירות העומדות למשקה דכ"ז שלא נסחט הי' אוכל בעצמותו ונמצא אף כשנסחט לא נולד כלל דהמשקה מבלע בליעי באוכל וכמ"ש התוס' בעירובין וז"ב כשמש ומן האמור יש לדון בדברי המג"א שבסי' קנ"ח ס"ק ז' כתב לענין דבש שקרש וכל המשקים שקרשו שאף שנימוחו אח"כ חשוב אוכל ולפמ"ש א"א לומר כן דא"כ לא הי' אסור משום נולד ובאמת שבמגן גבורים שם הנחנו דברי המג"א בצ"ע ולפמ"ש כאן הדבר מבואר דלא כהמ"א בר"ן הנ"ל ומעתה דברי המ"א בסי' שי"ח הנ"ל מבוארים דהן הן דברי הר"ן דעיקר נולד הוה משום משקין שזבו דהיינו בפירות העומדות למשקה וז"ב הארכתי בזה לפי שהפ"מ שם במחכ"ת השיא דברי הר"ן שם לע"א דקאי על למעלה ולא ליישב דברי הבעה"ת והמעיין יראה שבמח"כ העביר את הדרך ודחיק ואתי מרחוק וגם הב"י סי' שי"ח הבין דברי הר"ן כפשטן שהוא תירוץ לישב דברי ספר בעל התרומה מקושית הרמב"ן ומ"ש הפ"מ ראיה ממה דבסי' ש"כ ס"ט לא הגיה הרב כלום גבי שלג וברד שנפשרו ובאנפאנד"א החמיר הרמ"א מאד תמהני דהיאך אפשר שיגיה שם רמ"א להחמיר וכי יחלוק על הש"ס דמבואר בהדיא דליתן בתוך הכוס מותר בשלג וברד ומטעם שגרמא בעלמא שרי וה"ה בנפשר והרי הספר תרומה בעצמו כתב לחלק בין שומן דניכר כשנמחה שצף למעלה משא"כ בברד ושלג וז"פ והן נסתר מחמתו כל מה שהקשה הפ"מ שם דהא מותר לסחוט ענבים לתוך האוכל וא"כ פירות העומדים למשקין מותר לסחוט לתוך האוכל מכ"ש השומן שנסחט לתוך האוכל וגם הא פירות דאין דרך לסוחטן לצורך משקה אלא לצורך אוכל כמו לימונו"ש מותר מכ"ש בשמן איך אפשר לגזור משום פירות העומדות למשקה ע"ש שהאריך ולפמ"ש א"ש דכיון דמשום נולד אתינן עלה א"כ ל"ד לפירות שסחטו לתוך אוכל דמעיקרא אוכל והשתא אוכל אבל שומן הוא בעצמותו משקה כל שזב וצלול ואח"כ נעשה אוכל כשקרש א"כ אח"כ כשנימוח נשתנה ממה שהי' בעת קרישתו והו"ל נולד ובפירות שאינן עומדות למשקה זה קושית הרמב"ן וישבה הר"ן וכמ"ש בכוונתו. ואחר שכתבתי כל זאת האיר ד' עיני ומצאתי בשיטה מקובצת על ביצה דף ב' בהא דאמרו קס"ד מאן דשרי מוקצה בנולד אסור והקשה בשטה מקובצת א"כ הא דקי"ל חולב אדם עז לתוך הקדירה או לתוך התבשיל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל וכן פירות נמי ואמאי לא אסורי משום נולד וכתב דהוה הוכחה טפי כיון דעביד איהו בידים אבל ביצה דממילא לא ע"ש וא"כ לא קשה משם והא דלא חילקו בשיטה כמ"ש למעלה דז"א דהוא מקשה מחולב אדם עז לתוך הקדירה והרי מה שבתוך העז הוא משקה גמור שאינו בתוך האוכל רק מבלע בו אבל הוא נפרד מהאוכל לגמרי ואם כן כשמכניסו לתוך האוכל הרי נעשה ממשקה אוכל והוה ליה כנולד גמור ועל זה הוצרך לחלק משום דעביד מעשה המוכיח ל"ש נולד אבל בפירות העומדים למשקים כל זמן שלא סחט הרי הוא אוכל גמור ורק שעומד למשקה ואם כן לא נולד כלל לא בשעה שהיה אוכל ולא בעת שנעשה משקה וז"ב ומה שכתב הפ"מ שם על גוף דברי ס' התרומה דאוסר משום נולד הא ביצה הוה ס"ד דאסור משום נולד ואפ"ה מסקינן דלא הוה נולד רק משום הכנה ואם ביצה לא הוה נולד מכל שכן שומן והביא דברי התוס' בעירובין הנ"ל שהבאתי לעיל דכל דמבלע בליעי לא הוה נולד ע"ש במחכת"ה לא ידעתי ולא זכיתי להבין דבריו דממנ"פ במה מיירי אי בתרנגולת העומדת לאכילה לא מקרי נולד כדאמרו שם בהדיא דאוכלא דאפרת הוא ולא שייך נולד כלל כמ"ש בשיטה שם דבכה"ג הוה כחותך פרוסה מן הככר דאוכל' דאפרת הוא ול"ש נולד ע"ש ולכך הוצרך הטעם משום הכנה אבל בתרנגולת העומדת לגדל ביצה באמת הוה מוקצה ונולד רק דאמרו שם מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד גם כן וגם לפי המסקנא דביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרי לה אם כן ל"ש נולד דכבר נולד מאתמול ומבלע בליעי ולכך אסרו משום הכנה וז"ב ומ"ש להקשות דהרי ספר התרומה אוסר גם במלח לשפשף בידים משום דהוה נולד וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו היאך מותר למלוח במלח ביצה וצנון לולי דהוה ככובש כבשים ות"ל דהו"ל נולד דהמלח ניכר בעין על הביצה והצנון כשמולח לא ידעתי מהו שח דמי הגיד לו זאת והרי המלח הנימוח נבלע בביצה וצנון ואינו ניכר כלל וכל שנימוח מאיליו לא חשיב נולד כמו בשלג וברד והנה לכאורה רציתי לומר דטעמא דאסרו במשקין שזבו משום שמא יסחוט ולא אסרו משום נולד הוא דבאמת משום אוכל נפש מותר ביו"ט כל המלאכות ורק סחיטה דהוא משום תולדה דדש ובדישה לא התירו משום אוכל נפש דמדישה ואילך התירה התורה וכשיטת הירושלמי אך נראה דלשיטת הירושלמי גם בנולד אסור ביו"ט דכל הטעם דמדישה ואילך הותר הוא דרך אוכל נפש שכבר הוא אוכל נפש התירה התורה אך אשר יאכל לכל נפש אבל לעשות אוכל נפש כל שאינו כעת אוכל נפש לא התירה התורה ולפ"ז גם בנולד כה"ג שאינו אוכל רק ע"י שעשהו אוכל זה לא התירה התורה ולכך גם בפירות העומדין למשקה היה מהראוי לאסור משום נולד וע"כ דלא שייך בזה נולד דבאמת הי' בעולם רק שנבלע וכמ"ש התוס' בעירובין דף מ"ו הנ"ל וכמ"ש למעלה באוכל והא דאמר בריש ביצה מאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד היינו דשם נולד מאליו והוא אינו עושה שום פעולה רק שאסור משום שלא הי' דעתו עליו ולכך כל דלית לי' מוקצה דס"ל דאף שלא הי' דעתו עליו מותר ה"ה בנולד אבל מה שמוליד ביו"ט זה ודאי אסור גם לשיטת הירושלמי ובזה נראה לי להבין שיטת רבינו פ"ד מיו"ט שכתב שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה אבל להוציא אש אסור שהרי אפשר להוציא מבערב ודבריו משוללים ביאור והראב"ד תמה דכי כעורה זו שאמרו משום דקא מוליד ומ"ש ה"ה לישב אין לו ביאור כלל ועיין בלח"מ ובט"ז סי' תק"ב ס"ק א' מ"ש בכוונתו ולפמ"ש א"ש דניהו דאנן קי"ל דאף קודם הדישה מותר היינו באוכל נפש עצמו אבל כאן דהוה מכשירי אוכל נפש שהרי אין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ניהו דהבערה מותר ביו"ט דהוה כאוכל נפש זה בדבר שכבר הוא אוכל נפש וכאן שהוא מוליד דבר דאוכל נפש דהרי אש אינו מצוי והוא המציא אותם בזה פשיטא דכל שאפשר להמציא מבערב שוב אסור דלזה הוה כנולד כמו קודם דישה לשיטת הירושלמי דבשלמ' באוכל נפש ממש כל דכעת לאחר הולדה יהי' אוכל נפש שרי אבל כאן דבאמת אינו אוכל נפש רק דהתורה התירה וחשביה כאוכל נפש לפי שא"א לאכול בלא אש אבל להמציא ולהוליד זה אסור וא"כ דברי הש"ס ודברי הרמב"ם הם דברים אחדים כנלפע"ד לישב דברי רבינו וגם דברי ה"ה אפשר לישב ועיין בט"ז שם שכתב כעין סברא זו אבל לא דבריו דברינו.