שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קמ״ז (ד׳)

והנה לכאורה רציתי לומר דענין דיחוי בקדשים דפסול ומזה יצא לחז"ל גם לענין מצות דיחוי ולכאורה לא נודע גוף ענין הפיסול דלמה יפסול ובאמת שבש"ס יומא ס"ב נראה שהוא כמום עובר אבל זה למאן דאמר דגם בע"ח נדחין אבל לרב וכן פסק הרמב"ם פרק ו' מפהמ"ק דבע"ח אינם נדחים לא נודע מה פסול בשחוטין ולפמ"ש הי' מקום לומר דהפסול הוא בשביל היסח הדעת ול"מ אם נימא דהוה פסול הגוף אם כן כל שנדחה ודאי אסח דעתיה מיניה וגם אם נימא דהוה פסול טומאה מכל מקום עכ"פ פסול טומאה יש כל שאסח דעתיה וכל שנדחה בודאי הוה היסח הדעת ואף דכבר הבאתי בשם התוס' בחגיגה דף כ"א דלא שייך פסול היסח הדעת כל שנאבד והרי באבודין הוה דיחוי כמבואר ביומא שם ובפסחים דף צ"ח ובכמה מקומות אבל באמת כבר הבאתי דברי הירושלמי דגם באבודין שייך היסח הדעת ומכל שכן בנדחה דאסחי' בידים ובזה נראה דלכך בדחיה בידים כ"ע מודו דשייך דיחוי משום דבזה אסח מדעתיה ופסול ולכך יש לחלק גם כאן בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה דאלים טפי משום דדיחוי מעיקרא ל"ש כ"כ היסח הדעת כמו בהי' ראוי כבר וגם כל דהיה בידו ל"ש דיחוי דהרי לא אסח אדעתיה כ"כ כיון דבידו לתקן ולכך יש לומר דבבע"ח לא שייך דיחוי דל"מ לר"י דסבירא לי' דמשום פסול טומאה ובבע"ח לא שייך פסול טומאה דבע"ח אינם מקבלין טומאה וגם למאן דאמר פסול גוף אפשר דבבע"ח ל"ש היסח הדעת כיון דעוד נשמתו בו לא אסח דעתו כ"כ והי' מקום להאריך בזה אבל כיון שענין דיחוי הרבה עקולי ופשורי יש בזה ובפרט בדברי הרמב"ם שיש בהן כמה סככות ופרעות והיא מהלכות עמומות לא קבעתי בהן מסמרות ובל"נ אשנה פרק זה אם יהיה אלקים עמדי וע' ברמב"ם פרק ו' מה' איסורי מזבח ה"ו שנקט לשון הואיל ונדחו ידחו ובש"ס אמרו משום מעלה וע' צל"ח בפסחים דף ל"ד שהאריך הרבה בזה ולפמ"ש יש לומר דרבינו פירש משום היסח הדעת והוה ענין דיחוי וכמ"ש ומיהו לפמ"ש למעלה דש"ס דילן סבירא ליה דהיסח דעת אינו דרבנן אם כן ל"ש דחוי באבודין ודוק היטב כי הוא הערה נפלאה וצריך חיפוש ובדיקה ובזה נראה לפע"ד ביאור דברי התוס' בפסחים דף צ"ז ע"ב ד"ה קודם שחיטה שכתבו דבהמה של שני שותפין לא מקרי דיחוי בידים כיון דדרך הקדש דחי לה והקשה השעה"מ פרק ד' מק"פ דמ"ש ממפריש נקבה לפסחו דמקרי דחיה בידים אף שדרך הקדש דחי לה וכן תמה על התוס' בזבחים דף י"א שמבואר שם דסבירא ליה דמפריש נקבה לפסחו הוה דחוי בידים ובבהמה של שני שותפים כיון דדרך הקדש דחי לה לא חשיב דחוי ומ"ש בין זה לזה ע"ש וכן הקשה על מהר"י קורקוס ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשאני התם דכל דאקדיש חציה איך שייך היסח הדעת אדרבא הא דרך הקדש בא לה ולא מפסל משום היסח הדעת אבל בהפריש נקיבה לפסחו כיון דאין קודש חל על הנקבה להיות פסח אם כן שייך היסח הדעת דידע שלא תהי' קדושה והוה כדחוי בידים וז"ב וע' בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן מ"ה דהאריך ג"כ בענין דיחוי ומ"ש שם דכל דהשני ראוי לאיזה דבר להקרבה אף שהוא קדושה קלה לא שייך לומר שהראשון יקריב רק איזה שירצה יקריב הנה אם כי מצד הסברא הדבר נכון ות"ל גם אנכי זה רבות בשנים אמרתי כן וכוונתי לדעתו הגדולה אבל לפ"עד צ"ע דהרי כל הטעם דס"ל לר"י דיקריב ראשון הוא מטעם כיון שזכה ראשונה וכעין שאמרו קרש שעלה בדרום וכו' וכל שבע"ח אינם נדחים שוב בקדושתו קאי וזכה ראשונה וא"כ ל"מ לפמ"ש המ"א סי' מ"ב לענין קשר של רצועה דאינו רשאי לעשותו למטה דהוה מוריד מקדושה אף שלא חזי כלל לדבר אחר ומוטב שתגנוז מכ"ש כאן אלא אף להט"ז וכן הסכמנו במגן גבורים שם באורך דכל דאינו ראוי לדבר אחר מוטב שיעשה בו קדושה קלה היינו דוקא כל דלא ראוי לקדושתו שהי' כבר אבל כאן דראוי למצותו ובע"ח אינן נדחים א"כ למה יזכה האחר במצוה שכבר זכה בו ואפשר לומר דלא מבעיא דאי נימא דהזמנה לגוף הקדושה לאו מלתא הוא א"כ כאן לא הוה רק הזמנה בלבד ולא שייך בכה"ג לומר דהוה כמוריד אלא אף אם נימא דהזמנה לגוף הקדושה מלתא הוא וכדקיי"ל בסי' מ"ב מ"מ כבר כתב הלבוש סי' ל"ב דמ"מ להוריד מקדושה כל שלא הי' רק הזמנה מותר וכן קי"ל כמ"ש המ"א אף למ"ד הזמנה מלתא הוא וא"כ בבע"ח דלא הי' רק הזמנה לקדושה מותר להוריד ודברי אא"ז נכונים מכל צד ודו"ק.