שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קמ״ז

להרב החריף מו"ה מאיר ני' מווילקאטש אשר שאלני בהא דאמרו בפסחים דף קי"ט הפסח אחר חצות מטמא את הידים ואמרו מאן תנא דאחר חצות מטמא את הידים ראב"ע הוא והקשה הוא דאף כר"ע מצי אתיא רק כיון דעכ"פ מדרבנן אחר חצות אסור שוב פסול משום היסח הדעת והוסח הדעת פסול טומאה הוא כדאמרו בפסחים דף ל"ד וגם כאן מכיון שנאסר לאכול שוב היסח דעתו ממנו ופסול טומאה איכא והנה בהשקפה ראשונה אמרתי כיון דבדיעבד אם אכלו אחר חצות כשר דאסור רק מדרבני כמ"ש התוס' בפסחים שם דף קי"ט ד"ה אמר א"כ ל"ש שוב היסח הדעת אך אף אם נימא דפסול גם בדיעבד ועשו"ת שאגת ארי' סי' ד' מ"מ נראה דבכה"ג לא שייך פסול היסח הדעת דהרי התוס' בחגיגה דף כ"א כתבו דבאבד לא שייך היסח הדעת דדוקא אם ידע והסיח דעתו אבל כל שנאבד לא שייך היסח הדעת ע"ש שהוכיח כן משקלים פ"ז ועיין בצל"ח ל"ד שכתב כן מכח המשנה דשקלים ונעלם ממנו שהקושיא והתירוץ מבואר כן בתוס' חגיגה הנ"ל ולפ"ז גם כאן ניהו דנאסר אבל לא הסיח דעתו בהדיא רק שנותר ועי"ז נאסר עליו לא גרע מנאבד דעיקר היסח הדעת היא כשעושה דבר שניכר שמסיח דעתו ממנו וראי' ברורה מהא דקאמר בפסחים דף פ"ה המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה טהור ואסור וקאמר מאי לאו טהור ואסור דיוצא מחבורה לחבורה הרי בהדיא דאף שנאסר משום יוצא ופסולו מן התורה אפ"ה אינו טמא משום היסח הדעת וע"כ משום דלא הסיח דעתו בפירוש מזה ודו"ק כנלפע"ד ואף שחשבתי כן בהשקפה הראשונה ולא עיינתי בספרים רשמתי לזכרון וברצות ד' אתן עיני ולבי ע"ז בל"נ.