שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ק״מ

בעת למדתי אני וגיסי ריעי חרב הגא' החריף וכו' מהרמ"ז שיעורין תמידין כסדרן הקשר בלמדנו במס' גיטין דף כ"ג דמוקי ר"נ כר"א דע"מ כרתי ונכרי ודאי אדעתא דנפשי' קעביד ובראשית ההשקפה תמה דא"כ למה נקטה הברייתא נכרי דוקא והא גם חש"ו פסול דר"נ חולק על ר"ה בגדול עע"ג והשבתי בפשיטות דר"נ אינו חולק על הדין וס"ל דבאמת עע"ג כשר וס"ל דא"צ עע"ג רק דאף בלא עע"ג כשר וכמ"ש רש"י ולכך לא נקט חש"ו דהא כשרים בעע"ג ונכרי פסול אף בעע"ג אברא דצ"ב למה יפסול הא ישראל עומד ע"ג ומלמדהו לשמה אך באמת הדבר נכון דהרי התוס' כתבו שם דנכרי סתם קעביד ולפ"ז הי' מועיל ישראל עומד ע"ג אבל ר"נ דחידש דנכרי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד א"כ ל"מ ישראל עע"ג להוציא מידי וודאי אדעתא דנפשי' קעביד ובזה מדוקדק לשון הש"ס דלעיל אמר סתם נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וכאן הוסיף תיבת ודאי וכבר עמדו בזה המפורשים ולפמ"ש א"ש דכוונתו לאוקמא בנכרי אף בישראל עומד על גביו דלא מטעם הנ"ל כן אמרתי בראשית ההשקפה ושוב מצאתי בתוס' ד"ה והא לאו בני דיעה שהרגישו בקושיא זו וכתבו כמ"ש אבל לא ביארו הדבר כ"כ ונהניתי אך ק"ל טובא בהא דפירש רש"י ונכרי אדעתא דנפשיה קא עביד דהוא קושיא ומשני דר"מ מכשיר אף במצאו באשפה וקשה הא התוס' כתבו בסוגיא דאומר אמרו דאף לר"מ דמכשיר במצאו באשפה כל ששינה שליחותו וציווי' ואמר לאחרים שיכתבו פסול גם לר"מ וא"כ כאן שהוא צוה שיכתוב גט לאשתו ועכ"פ ניהו דלא בעי לשמה אבל עכ"פ הוא צוה שיכתוב גט לאשתו והוא כתב אדעתא דנפשיה והו"ל שינה בציווי' וצ"ל דזה לא מקרי שינוי במה שלא נתכוין לשמה אבל זה דוחק ועכ"פ יש לישב הא דפריך והא לאו בני דיעה והא לר"מ לא בעי כתיבה לשמה ועפ"י מ"ש בזה ולפמ"ש יש לומר דס"ד דכל שלא נתכווין לשמה אף לר"מ מקרי שינוי בציווי ופסול ויש להאריך בזה בסוגיא וכעת אין הזמן מסכים והנה דרך אגב אמרתי לבאר דברי זקני הח"ץ ז"ל שחידש דמומר א"י לחלוץ דלמ"ד דזוקק י"ל דאדעתא דנפשיה קא עביד ואינו מתכוין לשם מצות חליצה ולפע"ד הוא תימה לפי מה שחידש זקני הגאון שם דענין כוונת חליצה אינו בתורת מצוה אלא כדרך כוונת הקנאה וא"כ אטו נכרי לא יוכל להקנות ואיך שייך אדעתא דנפשי' קא עביד בדבר שאינו צריך כוונה לשמה משום המצוה רק משום כוונת הקנאה ואטו מומר לא יוכל להקנות וא"ל דשמא לא כוון להקנות בלב שלם א"כ בכל דבר שמקנה ניחוש שמא לא כוון להקנות וגם במומר המגרש ניחוש שמא לא כיון להקנות וע"כ דמה אכפת לן כיון שעושה דבר שע"פ הדין מגורשת מה לנו בכוונתו וה"ה בזה אברא דגוף דברי הח"ץ שכתב דלא בעי כוונת המצוה רק כוונת הקנאה הוא כוונת החליצה הוא ג"כ מוקשה דאיך אפשר שלא יהי' בעי כוונת המצוה ומ"ש מכל המצות דלמ"ד מצות צריכות כוונה דבעי כוונה למצוה ולמה בחליצה לא בעי כוונה אך לפע"ד נראה דזה ודאי דלא יכחיש אא"ז הח"ץ ז"ל דכוונה בעי לשם מצות חליצה אבל באמת יש לומר דבדבר שיש מעשה המעשה עומד במקום הכוונה וכמ"ש ה"ה בפ"ב משופר ה"ד דבאכילת מצה המעשה עומד במקום כוונה משא"כ בתקיעת שופר ע"ש ולפ"ז מעשה של החליצה עומד במקום כוונת המצוה ולכך לא בעי כוונה בזה אבל עיקר הכוונה הוא לפי שצריך כוונת הקנאה ולפ"ז יש לומר דלכך כל שמומר אדעתא דנפשיה קפביד הרי נודע דדעת הרשב"ם דכל דמתכוין להיפך אף למ"ד מצות אין צריכות כוונה מ"מ כוונה הפכיות ודאי לא מועיל ע"ש גבי פתח בדחמרא בברכות דף י"ב בתוס' וברבינו יונה ז"ל ולכך כל שאדעתא דנפשי' קעביד שוב לא עדיף מה שהמעשה עומד במקום כוונה מאלו לא צריך כוונה כלל דמ"מ כיונה הפכיות ל"מ וה"ה בזה וזה שחשש הח"ץ ז"ל דלמא אדעתא דנפשיה קעביד ולא נתכוין לשם מצות חליצה רק אדעתא דנפשיה וז"ב אברא דעדיין דבריו תמוהים דלפמ"ש הוא דמתורת כוונת הקנאה הוא ובזה יישב הא דמקשו התוס' אמאי קטנה חולצת והא לאו בת דיעה היא וע"ז כתב כיון דאיכ' דעת אחרת מקנה סגי וזוכית לעצמה מן התורה היכא דאיכא דעת אחרת מקנה ע"ש ולפ"ז אכתי הקשה דאם כן הא דתנן בין שתנכוין הוא ולא נתכוונה היא או נתכוונה היא ולא נתכוין הוא פסול עד שיתכוונו שניהם ולא בעי כוונת שניהם הא יש דעת אחרת מקנה ומצאתי בקצה"ח סי' ער"ו שהרגיש בזה אבל היא תימה רבה שנעלם מעיני הגאון ז"ל בעידנא דעסיק בה ולפמ"ש יש לומר דבאמת צריך שיהי' כוונת המצוה ג"כ רק שהמעשה עומד במקום הכוונה ולפ"ז זהו דוקא כשהוא רק מצד כוונת המצוה אז הכוונה עומד במקום המצוה אבל כשהוא גם מתורת הקנאה א"כ כל שעשה מעשה בלי כוונה אין המעשה עומד במקום הכוונה דכל הקנאה אף שעושה מעשה חזקה נעל וגדר וכדומה כל שלא נתכוין לקנות לא קנה וא"כ הכוונה חסירה ושפיר צריך כוונה אף בדעת אחרת מקנה דעכ"פ צריך כוונת המצוה רק דבכוונת המצוה בלבד הי' סגי במעשה בלבד אבל כל שבעי כוונת הקנאה וא"כ זה בעי כוונה ואין המעשה עומד במקום כוונה א"כ מה מועיל דעת אחרת מקנה הא סוף סוף לא כוונה היא ודוקא בקטן וקטנה דלא בני כוונה נינהו ודעתא קלישתא אית בהו וא"כ כל שדעת אחרת מקנה מצד כוונת המצוה סגי בכל דהו אבל בגדולים שיכולים לכוין לכוונת המצוה וכאן הקפידה תורה על כוונת כ"כ שיהי' מתורת הקנאה וא"כ לא סגי בדעת אחרת מקנה כנלפע"ד לחומר הנושא ובלא"ה נראה לפע"ד בזה דלכך בעינן עד שיתכוונו שניהם דהנה בחליצה שלא בכוונה כתב א"א הח"ץ ז"ל דלשיטת התוס' אף לאחין לא נפסלה ולשיטת הרמב"ם עכ"פ לאחין נפסלה ולפע"ד נראה דע"כ לא ס"ל התוס' דלא נפסלה כלל רק שלא כוונו כלל אבל כל שאחד כיוון לשם חליצה ואחד לא כוון עכ"פ החליצה פסולה הוא ופוסלה על האחין וראי' נראה לפע"ד מהך מעשה דרחב"א דא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל מינך אפסלא לה השתא חלוץ לה חליצה מעליותא הרי דלא פסל כל החליצה אף שהוא לא נתכוין רק שבכך כנסה אך אחר העיין אין ראיה דשם שניהם כוונו לשם מצות חליצה דהרי היא ידעה דמטעין אותו שהרי אמר לה לא ניחא לך וא"ל לא וא"כ היא נתכוונה בודאי לפטור והוא ג"כ נתכוין לפטרה רק שסבר בדעתו שבזה יכניס אותה אבל עכ"פ נתכוין לשם מצות חליצה לפטור זיקתו ממנו ניהו שלא רצה לפטרה על העולם ולהתיר זיקתה לכ"ע מ"מ עכ"פ ממנו נפטרה ושפיר א"ל מינך נפסלה אבל כל שלא כוון רק אחד אולי פסול לגמרי ובזה נראה לי דמיושב הא דאתא ר"פ לאביי וא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל ר"פ ולא ס"ל למר הך דר"י והקשו הרשב"א והריטב"א בחידושיהם דאמאי לא השיב שכוונתו שיאמר לו אח"כ מינך אפסילא וכדאמר רחב"א וכבר הארכתי בזה בתשובה ולפמ"ש א"ש דשם לא אמר לה שתהי' יודעת שבכך הוא נפטרת ותכוין לשם חליצה וא"כ שוב לא יפסול דיוכל להיות שגם היא תטעה ותחשוב שבכך כונסה וא"כ לא תפטור כלל החליצה ולכן א"ל ולא ס"ל להא דר"י וא"ל חלוץ לה ע"מ שתכנסי ודו"ק ועכ"פ אינו מוכרח דבכוונת אחד פסולה עכ"פ ותהי' צריכה לחזור על כל האחין אך נראה דזה ודאי עכ"פ באם אמר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה והוא והיא א"י אם היא לשם הטעה ונתכוין עכ"פ לשם מצות חליצה רק שחשב שלא תפטור רק ממנו ואינה מותרת לשאר אדם דבזה לא מועיל דעת אחרת מקנה דהא כיון דממנו נפסלת א"כ לא יוכל שוב להתירה לעלמא דהא כבר נפסלת ממנו ולעלמא שוב חסר דעת אחרת מקנה והוה כמו הפקר דל"ש דעת אחרת מקנה או כמו ט"ה שדעת הפוסקים דל"ש דעת אחרת מקנה וה"ה בזה דכיון שנפסלה ממנו עכ"פ אין כאן דעת אחרת מקנה וז"ב ומעתה י"ל הא דקאמר בין נתכוין הוא ולא נתכוונה היא או להיפך חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם א"ש להח"ץ לכל השטח דל"מ לשיטת הרמב"ם דבחליצה שלא בכוונה נפסלת עליו רק דאינה ניתרת לעלמא א"כ שוב עכ"פ כיון דמיניה נפסלה ל"ש דעת אחרת מקנה אלא אף לשיטת התוס' דס"ל דחליצה פסולה לגמרי ואינו כלום שפיר אשומעינן דחליצתה פסולה עד שיכוונו שניהם דאם תהי' חליצה כשרה משום דדעת אחרת מקנה שוב תפסל עכ"פ ממנו בודאי ושוב לא תהי' חליצה כשרה לעלמא דכל שממנו נפסלה שוב ל"ש דעת אחרת מקנה וא"כ שוב פסול דאחד מהם לא כוון להתיר לגמרי ועיקר כוונת חליצה הוא כוונת הקנאות לכך אמר דחליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם וז"ב מאד מאד ובזה א"ש הא דפריך ר"י לר"ל אני שונה בין שנתכוונה היא וכו' ואת אמרת חליצתה כשרה וקשה דלמא ר"ל לא אמר דחליצה כשרה רק דמפסלא מיניה ובאמת יכפוהו לחזור ולחלוץ ולפמ"ש א"ש דהכי קשיא דכל שהיא ג"כ לא תחוש בזה לא מפסלא מיניה נמי דלא שייך דעת אחרת מקנה ומה זכתה בעצמה כיון דא"י להתירה לאחרים והוא לא רצה לפטרה שתהיה ברשות עצמה וסבר שבזה כונסה וז"ב שוב ראיתי בספר בית מאיר סי' קס"ט סמ"ז שהביא דברי אא"ז הח"ץ ז"ל הנ"ל ותמה עליהם דאיך אפשר דרק כוונת הקנאה ולא כוונת מצוה א"כ למה תהי' חליצה מוטעית כשרה והא קנין בטעות חוזר ע"ש ולפמ"ש אין מקום לקושיא זו דחלילה לומר דלא בעי כוונת מצוה רק דהמעשה עומד במקום הכוונה ולפ"ז כוונת המצוה ודאי בעי רק דבעי כוונת הקנאה וא"כ ניהו שמטעין אותו אבל היא יודעת וא"כ הו"ל כקטנה המקבלת גיטה דלא בעי דעתו וזכתה לעצמה והיה בזה וכמ"ש הח"ץ ז"ל לענין קטן דאי לא כתיב איש הו"א דתוכל לקנות לעצמה כמו בגט ע"ש הן אמת דאכתי קשה למה בעינן שיכוונו שניהם וצריכין אנו לבא למ"ש למעלה וכעת מצאתי ברשב"א בחידושיו ליבמות ק"ב גבי טעמא דלא חזינא חיישינן ופריך מהא דר"י והקשה הרשב"א הא י"ל דחליצה פסולה הוא לפסלה על האחין ולא לעלמא להתיר והביא בשם הרא"ז שתירץ דכל דלא נתכוונו שניהם אף לפסול מן האחין אינו פוסל אבל כל דנתכווין אחד מהם עכ"פ חליצה פסולה היא ופוסלה על האחין ע"ש ולפ"ז שפיר בעי שיתכוונו שניהם דאל"כ כיון דעכ"פ נפסלה ממנו שוב ל"ש דעת אחרת מקנה ומה קנתה כיון שהוא לא רצה לפטרה להתירה לעלמא רק שיכניסנה א"כ לא הי' דעת אחרת מקנה ולא מועיל כלל להתירה לעלמא דהא נפסלת ממנו וכמ"ש ואני רציתי לחלק לעיל כן מדעתא דנפשאי והרי מצאתי תנא דמסייע לי ואף לפמ"ש הרשב"א לחלק ע"ז עכ"פ יש לומר דזהו גופא אשמעינן בברייתא דחליצתה פסולה לגמרי ולא מפסלא על אחין דאל"כ שוב ל"ש דעת אחרת מקנה וכמ"ש לממלה. ובגוף הקושיא דהו"ל קנין בטעות נלפע"ד דלפמ"ש בהגהת אשר"י בב"מ פ' איזהו נשך גבי הכא הלואה והתם זביני דדוקא קנין בטעות חוזר לפי שהממון בידו אבל כל שזכה חברו אף בטעות אינו חוזר ולכך גבי מחילה בטעות הוה מחילה א"כ שוב כאן שחלץ לה שוב קנתה בעצמה וזכתה בהא ולא שייך קנין בטעות אינו חוזר והא דפריך על ר"ל מהא דבעינן כוונת שניהם היינו דשם דא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה א"כ שוב לא הקנה לה כלל כי דעתו הי' שישאנה והיאך תוכל לקנות בזה כיון שלא נתכוין להקנות כלל אבל לפי מה דמסיק דא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז דעכ"פ נתכוין לפטרה ולהקנותה לעצמה רק שהי' בטעות שסבר שיתנו לו מאתים זוז עכ"פ כבר קנתה היא עצמה וז"ב עוד יש לי לומר דרך אחר דהנה במ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דקטן וקטנה שפיר חולצין אף שלא בני דיעה נינהו משום דהוה כדעת אחרת מקנה נראה לפע"ד סברא נכונה דזה דוקא כשאין כאן אלא אותו חלוץ לבד והוה כמו דעת אחרת מקנה לה אבל כל שיש אחין אחרים א"כ האחין אחרים לא הקנו לה ואכתי שייכים בגווה והיא קנוי' להם רק דכל שאחד חולץ לה חליצה כשירה והגונה נפקע זיקת כל האחין ואדרבא אסורה עליהם אבל כל שנפסלה מאח זה ולא הי' חליצה כשרה ורק שאותו חליצה נפסלה עלי' עכ"פ אין אותו חליצה פוטרת זיקת שאר אחין מעליה ול"ש דעת אחרת מקנה וז"ב מאד בסברא ובזה אומר אני דל"ק על הח"ץ מהא דבעינן שיתכוונו שניהם דשם מיירי ביש לה שאר אחין ול"ש דעת אחרת מקנה ושוב הו"ל חליצה פסולה לגמרי או שנפסלת לאחין אבל אינו מתיר לעלמא עד שיתכוונו שניהם דאין כדאי בחליצה פסולה להפקיע זיקת שאר אחין הכשרים שהי' מקרי עי"ז דעת אחרת מקנה וז"ב ובזה אומר אני דבר נחמד לישב מה שמקשו הרשב"א והריטב"א דלמה בהך מעשה דרחב"א א"ל לבתר דחלץ השתא מינך אפסלא ובהך מעשה דאביי למה לא השיב לו אביי שדעתו שיאמר לו אח"כ השתא מינך אפסלא לה דהנה כבר כתבתי קושית הב"מ דחליצה מוטעת הו"ל קנין טעות וכתבתי דהיא עכ"פ זכתה בעצמה והנה כבר כתבתי דזה ל"ש היכא שיש אחים אחרים ולפ"ז י"ל דהך מעשה דרחב"א מיירי שלא הי' אחים אחרים ושפיר אמרו מינך אפסלא לא אף דהוה קנין טעות אבל בהך מעשה דאביי אפשר דהי' לו עוד אחים רק דזה לא הי' הגון לה והוא הי' גדול לאחים או שהיו צעירים דלו משפט הקדימה וא"כ ל"ש מינך אפסלא לה דהא אין שייך דעת אחרת מקנה והו"ל קנין טעות וחוזר ועיין שו"ת כנסת יחזקאל סי' י"ח שכתב ג"כ דהך מעשים מיירי חדא ביש לו אחים אחרים וחדא מיירי דאין אח אלא זה רק שהוא לדרכו כתב להיפך ודו"ק ואגב אזכר מה דק"ל בהא דאמר רבא ביבמות דף ק"י דבהיתה חרשת מעיקרא יכול לחלוץ דכמו דעל נפק והיינו כמו שקדשה ברמיזה כן יכול לחלוץ וקשה אם נימא דחליצה הוא משום קנין וכתב אא"ז הח"ץ ז"ל דהא דמועיל חליצה בקטנה משום דזוכה לעצמה כל שיש דעת אחרת מקנה יקשה כיון דחרש אינו מועיל דעת אחרת מקנה כיון דלא אתי לכלל דעת ועקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק וא"ו וא"כ היאך מועיל חליצה בחרשת וצ"ל דמ"מ מדרבנן יכול לזכות לה בדעת אחרת מקנה כמ"ש באבני מילואים סי' מ"ד ולפמ"ש הרמב"ן בחידושיו ליבמות דף ק"ג גבי חליצת חרש דפסול משום דלאו בני קריאה וכתב דהא דלא נפסול משום דלאו בר כוונה הוא משום דחרש דעת קלישתא אית לי' ויכול לכוין הכוונה ברמיזה א"כ יש לישב הקושיא בפשיטות אלא שנראה דהרמב"ן לא ס"ל כסברת אא"ז הח"ץ דהוא משום קנין רק מתורת כוונת מצות וצ"ע.