שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קל״ט

לחכם אחד. במה ששאלת באחד שטען את חבירו שהלוה לו עצה"ע והלה משיבו שלא עשה היתר והנה הבאת דברי הש"ך סי' קס"ט ס"ק ע"ט שהקשה דדברי הש"ע סותרין זא"ז ע"ש מ"ש בזה והנה לפע"ד נראה דהנה באמת צ"ב מה דמבואר סי' קע"ז סי"ב דאם טען שקיבל מעות לחצי ריווח וטוען שמלוה ברבי' הוא אינו נאמן ומקורו מהסמ"ג שכתב דאינו נאמן משום דא"א משים עצמו רשע והנה צ"ב הא התוס' כתבו בב"מ ובכמה מקומות דהיכא דהוא מתכוין לעשות תשובה דנאמן וא"כ ה"ה כאן אפשר דמתכוין לעשות תשובה שלא יתן לו רבית והנה בתשובה לק' בוטשאטש כתבתי בזה משום דכיון דאית לי' מגו דפרעתי או להד"ם א"כ הי' יכול לעשות הענין ע"י שיטעון פרעתי או להד"ם וא"כ ממילא אינו נאמן לעשות עצמו רשע אך זה דחוק אמנם נראה דהנה הרלב"ח כתב בסי' קט"ז דהפירוש של התוס' הוא דכל שכבר עשה האיסור וכעת אין נ"מ לענין האיסור כל שיש מקום לומר דכעת מתכוין לעשות תשובה מה שעבר אין ושפיר נאמן ע"ש א"כ לפ"ז ברבית דכבר עבר המלוה על לא תשימון והלוה עבר על לפני עור וזה הלאו הוא אף שלא יתן כעת הרבית א"כ שייך אאמע"ר אבל באמת הדבר נכון דלפמ"ש המלמ"ל פ"ד ממלוה בשם הרלב"ח סי' ק"ג דבמחצה שכר ומחצה הפסד אינו עובר על לא תשימון א"כ בכה"ג שפיר שייך דרצונו לעשות תשובה וא"ל בכה"ג דמיירי בסי' קס"ט ולכך נאמן הלוה אבל בסי' קע"ו דטוען דלא קיבל על חצי רווח א"כ בכה"ג אינו נאמן דעבר על לא תשימון דבשעת שימה נתברר האיסור וכמ"ש המלמ"ל דבכה"ג עבר הלוה על לפני עור ודו"ק עוד נראה לי ע"פ מ"ש בגליון הש"ע בסי' קע"ז הנ"ל בהא דאינו נאמן הלוה לטעון ברבית הי' משום דאאמע"ר וכתבתי שם דלפמ"ש הגהת אשר"י פ"ט דב"ק גבי מעשה דפראגא דלפטור מממון אדם מע"ר וכן הוא בש"ע חו"מ ובב"י סי' קפ"ג וסי' קע"ו ובחידושי כתבתי הטעם דכל הטעם דאאמע"ר משום דאדם קרוב אצל עצמו וכדאמרו בסנהדרין דף יו"ד ולפ"ז לפי מה דאמרו שם בפלוני רבע שורי דנאמן משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ושיטת רש"י והרמב"ם פי"ב מעדות ה"ב דגם השור נסקל משום דנאמן גם על ממונו ולפ"ז כיון דלענין ממון לא נוכל להוציא מידו דדלמא באמת פטור הוא דשמא הי' רשע וכל שנאמן אצל ממונו ואמרינן דהיה רשע שוב נעשה רשע ע"פ עצמו ולפ"ז כאן דהוא בא לפטור עצמו מרבית שאומר שהלוה ברבית וא"כ ממילא מהראוי להאמינו דלפטור עצמו מממון נאמן ועיין בכנה"ג בסי' ל"ד בחו"מ בהגהת הטור אות סמ"ך שכתב ג"כ בשם מהרשד"ם דלפטור נאמן לעשות עצמו רשע והכנה"ג תמה עליו דליכא שום דיעה בזה ולא זכר דברי הג"א הנ"ל שוב מצאתי בתומים בכללי מגו אות ק"ה שהעיר בקושיא זו על הש"ע אף שלא ביאר הטעם של הג"א כמ"ש ולא כתב דבר מספיק ע"ש אך נראה דכיון דיש לו מגו דפרעתי או להד"מ רק דלענין לעשות עצמו רשע אינו נאמן אף במגו וכמ"ש הסמ"ג ולפ"ז כיון דלענין שיפטור עצמו מממון א"צ להאמינו שנעשה רשע הא לענין זה הי' נאמן מטעם מגו ושוב ל"ש לומר דנאמינו בשביל דלפטור עצמו נאמן והא כיון דהיה יכול לפטור עצמו בטענה אחרת ל"ש לומר דאצל ממונו לא נעשה קרוב דהא ל"צ להאמינו בשביל רשעתו רק דהי' לו מיגו וכיון דא"נ במגו משום דהוה מגו במקום חזקה ממילא א"נ גם לפטור עצמו מממון כנלפע"ד ולפ"ז בסי' קס"ט יש לומר דמיירי באופן דאין לו מיגו וא"כ שוב נאמן לפטור עצמו דאדם קרוב אצל ממונו אמרינן וזה נכון אף שיש לפקפק הרבה ובגוף דברי הג"א יש לומר הטעם כיון דכל הטעם דאינו נאמן לעשות עצמו רשע הוא בשביל דיש לו חזקת כשרות וכן נראה מרש"י כתובות דף י"ח ולפ"ז בממון דלא אזלינן בתר חזקה ואף רוב לא מועיל וחזקה דממונא עדיף ולכך נאמן לפטור עצמו ודו"ק ולזה נראה שכוון העט"ז שהובא בש"ך סי' קס"ט ס"ק ע"ט במ"ש דחזקה דממונא עדיף ע"ש ובזה יש לישב קושית הש"ך שלא יסתרו דברי עט"ז ודו"ק ומצאתי אחר זמן רב בשו"ת חוות יאיר סי' צ"ט וסי' ק' וסי' קט"ו קט"ז וקי"ז שהגאון מהר"י אבד"ק פ"פ נכד הגאון בעל של"ה חידש דין זה דלענין ממון לא שייך אין אדם משים עצמו רשע והי' סברא חדשה בימיהם ולא זכרו שכבר אמור עם הספר בהגהת אשר"י פ"ט דב"ק ואף ששם הי' לפטור מממון ושם בא להוציא הריבית מ"מ אין חילוק והבדל ודו"ק.