שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קל״א (ד׳)

ודרך אגב אומר במה דהקשו תוס' בב"ב דף ה' על אביי ורבא דס"ל דאדם פורע בתוך זמנו כי היכא דלא ליטרדן והא עד שלשים יום בחזקת שלא נפדה ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה חזקה אא"פ בתוך זמנו אף דאין הולכין בממון אחר הרוב צ"ל כיון דהוא חזקה התלוי בסברא דעדיף מרוב וכמ"ש התה"ד סי' ר"ז אי דאיכא חזקת חיוב וכבר העירו בזה האחרונים ועיין ישועת יעקב באהע"ז ר"ס י"ז ולפ"ז לאביי ורבא עכ"פ חזקה מכח סברא לא הוה דהא יכול להיות דפרע כי היכא דלא ליטרדן ושוב ל"מ חזקה דהשתא רוב ל"מ בממון מכ"ש חזקה ולפ"ז זהו בהלואה אבל בבכור שפיר מועיל החזקה דא"ל דאינו מועיל החזקה נגד חזקת ממון דז"א דשם הוה ממון שאין לו תובעין רק שמחויב ליתן עכ"פ לאיזה מהן ובכה"ג ל"ש חזקת ממון כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' צ"א דכל דעכ"פ הוא מחויב ליתן ל"ש חזקת ממון ושוב הוה בחזקת שלא נפדה אך י"ל דכיון דעד שלשים יום לא נתחייב ל"ש חזקת חיוב אבל אם נימא דמשום דהוה חזקה דאתיא מכח סברא ולאביי ורבא לא הוה מכח סברא ולכך ל"מ לנגד חזקת ממון א"ש דבפדיון ל"ש חזקת ממון ודו"ק היטב. ובמ"ש למעלה דבשכיר ל"ש החזקה דא"א פורע בתו"ז דשייך דלא ליטרדן מיושב קושיא עצומה שהקשה בקצה"ח סי' פ"ט ס"ק ב' דלמה טענינן ליורשי בעה"ב נגד השכיר והא ליתמי לא טמנינן שפרע ביומא דמשלם זמני' דהוה מלתא דל"ש והרי בשכיר בזמנו היא ג"כ ביומא דמשלם זמנא ע"ש ולפמ"ש א"ש דלפי המסקנא בשכיר ל"ש כלל החזקה הנ"ל דהא שייך כי היכא דלא ליטרדן ובודאי יפרע בתוך זמנו ובפרט דשייך כי היכא דלא יעבור על בל תלין א"כ הוא בודאי מזרז עצמו ופורע בתוך זמנו ודו"ק. ובחידושי אמרתי בזה דלכאורה קשה על מה דמבואר בש"ע סי' ע"ח דאף בשכירות שייך חזקה דא"א פורע בתו"ז והא באמת צ"ב דאיך סמכינן אחזקה דאא"פ בתוך זמנו להוציא ממון והא אין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש בתר חזקה וצ"ל כמ"ש האחרונים דשאני כאן דאתחזיק חיובא והארכתי בזה בתשובות רבות לענין שטר מאוחר דעד דמטי זמני' לא טריף ולא נתחייב כלל דבזה לא שייך החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וישבתי הרבה קושיות ולפ"ז צ"ב דאם נימא דאינה לשכירות אלא לבסוף א"כ לא נתחייב רק עד גמר מלאכה שוב ל"ש החזקה דא"א פורע בתו"ז וצ"ל דניהו דלא נתחייב רק אחר כלות המלאכה אבל נתחייב לשלם לו כשיגמור המלאכה ולמפרע נתחייב לו ושייך חזקת חיוב ולפ"ז נראה לי ברור דעכ"פ לגבי יורשים דהם לא נתחייבו והרי רק כמו ערב דנכסי דאינש אינון ערבין בי' והנכסים נשתעבדו ולפ"ז לגבי יורשים ל"ש כלל חזקת חיוב דהא הנכסים בודאי לא נשתעבדו כל שלא הי' כלות הפעולה וא"כ בכה"ג שמתו הבעלים קודם שהשלים היום טענינן ליורשים שמא פרע אביהם דעוד לא התחיל החיוב נכסי דל"ש חזקת חיוב שזה אינו רק על גופו של הבעלים דנתחייבו לכשיגמור המלאכה אבל הנכסים לא נשתעבדו עדן ודו"ק היטב וצ"ע בזה ואני תמה על הקצה"ח דלפי הבנתו בשכיר שייך חזקה דא"א פורע בתו"ז ואם כן האיך שייך לומר דעשו תקנה בשביל דבעה"ב טרוד בפועלים ומשום כדי חייו דשכיר והא אדרבא לולא התקנה הי' צריך לשלם ולא הי' נאמן הבעה"ב כלל וע"כ כמ"ש ובשטמ"ק בב"מ ק"ב הקשה דהא בלא"ה בשכיר שייך משום בל תלין ע"ש ולפמ"ש א"ש דלכך ל"ש חזקה דא"א פורע בתו"ז ומטעם שכתבתי וכמעט נראה שהדברים מוכרחים ובגוף דבריו שאמר מעלתו בשם המחנה אפרים דרש"י כתב דראי' היינו בע"א משום דחזקה דא"א פורע בתו"ז הנה באמת אגיד כי לא מצאתי כן לא ברש"י ולא במחנה אפרים דבאמת כל מקום שאמרו עד שיביא ראי' היינו שני עדים דוקא דמה"ט אין הולכין בממון אחר הרוב משום דהמע"ה וראיה משמע עדים ועיין בתה"ד סי' שי"ד וברש"י בבכורות דף מ"ח כתב על הא דאמרו לאחר שלשים בחזקת שנפדה דסגי באמירה בעלמא משום דרובא דעלמא לא עבידו למפרע מיד חובם ומזה למד המחנה אפרים הלכות עדות סי' ח"י דגם בע"ח היוצא על היתומים סגי בע"א שלא נפרע דלא עביד אינש למיפרע חובו מיד ולפע"ד דבריו תמוהים דע"א ודאי לא מועיל לענין ממון ואף דרובא דאינשי לא עבידי למפרע מיד מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב ואף ששם פירש"י דחזקת שנפדה לא הוה חזקה גמורה וסגי באמירה בעלמא היינו שם דל"ש חזקת ממון דהא באמת אדרבא יש חזקת חיוב שזה צריך לפדותו דהספק אם נפדה כבר או לא לכך באמירה בעלמא סגי דחזקת חיוב ורוב שלא נפדה מיד ודאי מועיל נגד חזקת ממון שאינו ברור דעכ"פ זה צריך בודאי להפדות והספק אם כבר נפדה ובאמת שלפע"ד אף דברי רש"י תמוהים דמ"ש דסגי באמירה בעלמא דמ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב ובפרט בממון שאין לו תובעים ועיין תוס' בכורות דף כ' דגם לרב דס"ל דהולכין בממון אחר רוב בממון אין לו תובעים מודה וא"כ ניהו די"ל דיש חזקת חיוב מ"מ מנ"ל לרש"י זאת דרוב שלא פרעו מיד ואדרבא הרי אף בתוך זמנו דעת אביי ורבא דאדם פורע ומכ"ש לאחר זמנו ומה גם בפדיון הבן דאיכא מצוה וזריזין מקדימין למצות ועיין תוס' ב"ב דף ה' ד"ה כי דבבכור איכא טירדא דמצוה דזריזין מקדימין למצות ורק בתוך שלשים לא הגיע עדן זמן חיוב ושמא הוא נפל אבל לאחר שלשים יש חזקה שנפדה ועכ"פ לא שייך בזה הרוב דאין פורעין ודברי רש"י צע"ג ומכ"ש מה שהוכיח המחנה אפרים מדבריו דהיא תימה גדולה ומן האמור אני תמה על מ"ש הר"י אבן פלאט הובא בש"ך בחו"מ סי' צ"א דתרי חזקות מועיל נגד חזקת ממון ולפע"ד היא תימא דכיון דחזקת ממון הוא משום דהממע"ה וכדאמרו בריש שור שנגח את הפרה והוא חזקה מכח הסברא שאין להוציא ממון בלי ראיה ומה יועיל תרי חזקות סוף סוף בעי עדים וגם מ"ש הש"ך דכיון דחייב עכ"פ לאחד ל"ש חזקת ממון היא תימה דעכ"פ היאך יוכל זה להוציא ממנו בלי ראי' ומה יועיל חזקת זה נגד זה וכעין מ"ש הרמב"ן דחזקת קרובים ל"מ לזו ומכ"ש כאן דאם חייב לזה פטור מזה ובשלמא אם חזקת ממון הי' חזקת הגוף וכדומה כל שחייב עכ"פ לאחד אתרע חזקתו אבל כל שחזקת ממון הוא רק שא"י להוציא בלי ראי' ומה יועיל אף אלף חזקות בזה ול"ד לחזקת הגוף ובזה אין ראיית הש"ך והר"י פלאט שם מחזקת הגוף ראי' נגד זה ע"ש ולפע"ד הדבר ברור דבכה"ג ל"ש לומר שיועיל תרי חזקות ואף אלף כל שצריך עדים ועיין רש"י בב"מ ק"ב דשם לא כתב הך דרובא דאינשי לא פרעי ועיין תוס' יו"ט בבכורות שם. שוב ראיתי בתוס' כתובות דף ע"ו ד"ה וחדא שכתבו ג"כ דתרי חזקות מועיל לענין ממון וגם הוא מוכרח בכל הסוגיא דבשתי חזקות מוציאין ממון ולזה רמז הר"י אבן פלאט דבסוגיא דהי' בה ממון מבואר דבתרי חזקות אזלינן בתרי' אף בממון אמנם לפע"ד היה נראה לפמ"ש בתשובה אחת לבאר דהא דבס"ס מוציאין ממון הוא משום דהוה כמו רובא דאיתא קמן דהתרי הספיקות לפנינו ואיכא הצדדים לפנינו ולכך מוציאין ממון דברובא דאיתא קמן שיטת התה"ד סי' שי"ד כתב כן בשם גליון התוס' בב"ב דף צ"ג שם ובאמת זכיתי וראיתי בשיטה מקובצת בב"ב דף צ"ג שכתב כן בשם גליון התוס' דברובא דאיתא קמן מודה ע"ש ולפ"ז נראה לפע"ד דבתרי חזקות הוה כמו רובא דאיתא קמן דחזקה הוא לפנינו וניהו דרובא עדיף מחזקה היינו חזקת מ"ק דאינו חזקה מבוררת רק שמניחין הדבר כמו שהי' כמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל על הא דאמרו בנזיר שרגלים לדבר ע"ש סוף נזיר אבל אם חזקה מבוררת כמו חזקת הגוף א"כ כל שיש שני חזקות הוה כמו רובא דאיתא קמן דאיכא תרי צדדים להסתייע והוה כמו רובא דאיתא קמן דאזלינן בתרא ובזה נראה לפע"ד ליישב מ"ש התוס' שם ד"ה על דבחמור ומום ומחט יש לנו לילך בתר חזקה דהשתא וכמו שעכשיו מת גם מקודם הי' מת ולא נודע הדברים ובתשובה אחת שיסדתי לבאר ענין כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה שם בארתי הדברים ולפמ"ש יש לומר דשאני כאן דכמו ברובא דאיתא קמן מועיל אף ברוב כמו כן חזקה דהשתא דאיתא קמן מועיל יותר מחזקה דמעיקרא דליתא קמן וכיון דשם אזלינן בתר חזקה אף בממון וכמ"ש הפ"י שם ואני הארכתי בזה מטעמים אחרים א"כ ממילא חזקה דאיתא קמן עדיף מחזקה דמעיקרא ודו"ק היטב כי יש בזה הערות חדשות אם כי לא באו בכור המבחן. ובאמת גוף דברי רש"י ומ"ש המח"א בכוונתו לפע"ד המעיין בב"ב ה' ע"ב דפריך אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו בחזקת שנתן והרי אינו ברור שיפרע מיד ואף דרש"י פירש משום דהו"ל כופר בכל אבל אינו ברור דבאמת לשיטת רש"י בודאי ל"ש כאן כ"ה דהוה כמו פקדון ועיין ברש"י במשנה שפירש שצריך שיביא עדים ומשמע דלא סגי בע"א. ובאמת דברי רש"י תמוהים דמ"ש דרובא דאינשי לא עבידי ליפרע חובם מיד הוא תמוה דמנ"ל זאת ואף דר"ל אמר הלואי שיפרע בזמנו אבל מ"מ אינו רוב גמור ובפרט בבכור דזריזין מקדימין למצות ובאמת בב"מ דף ק"ב לא כתב רש"י כן ועיין בתוסיו"ט בבכורות שהרגיש בזה דרש"י בב"מ לא כתב כן ודקדוקו מלשון עד שיאמרו לו אינו דקדוק כיון דלא מצי תני עד שיביא ראי' כמ"ש רש"י בעצמו דהא יכול לומר לכהן אחר נתן הפדיון ולכך נקט עד שיאמרו לו והיינו בתורת עדות וע"כ מה שהוציא המח"א מדברי רש"י צ"ע.