שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ק״ל (ו׳)

והנה התוס' כתבו ביבמות דף ע"ב בהא דפריך משום דהו"ל תושב ושכיר אפטר לי' מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל והקשו בתוס' הא ע"ע גופו קנוי כדאמרו בקידושין דף ט"ז וכתבו דהיינו לענין שצריך גט שחרור ואינו יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא וביאור הדברים נראה לפע"ד דבשלמא גופו יכול למכור לרבו אבל חובת מצות שיש להקב"ה רבו ראשון עליו א"י למכור ומידי דהוה אם הי' כבר מכור לאדון שא"י למכור עצמו לאחר וה"נ אותו זכות שיש להקב"ה עליו א"י למכור וז"ב ולפ"ז יקשה ל"ל תושב ושכיר דאינו אוכל בתרומה ת"ל דלענין תרומה אינו נקנה לרבו שיהי' גופו קנוי ולענין תרומה בעי קה"ג כמ"ש התוס' ולכאורה רציתי לומר ע"פ מה דמבואר בתוספתא פ"ט דיבמות וכתבה רבינו הרמב"ם פ"ז מתרומות הט"ו דחרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים אינם אוכלין בתרומה אבל אם קנו להם ב"ד או אפטרופוס הרי אלו אוכלין וכתב הכ"מ דהטעם מבואר דאין להם קנין רק ע"י הב"ד א"כ ראינו דאף אותן שא"י לקנות בעצמן אבל ע"י ב"ד קונין וא"כ ה"ה בזה ניהו דלמצות אין גופן קנוי היינו הם בעצמם אבל במכרוהו ב"ד שהב"ד מקנין אעפ"י שא"י להקנות בעצמם בכה"ג ה"א דאוכלין בתרומה וא"כ תושב ושכיר דמיירי במכרוהו ב"ד לשש או שנרצע וא"כ הב"ד יכולין להקנות אבל ז"א דאכתי תקשה א"כ למה לי קרא לעבד עברי דאינו אוכל הא מוכר עצמו ודאי א"י למכור גופו למצות אבל העיקר נ"ל דבאמת כיון דמותר בשפחה ומשום דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך והיינו דלענין מידי דתלוי בעבדות כיון שהתורה בעצמה אמרה שיכולין למכור אותו בעבד והרי משפט עבד שיעבוד ביום ובלילה ולכך משנה שכר שכיר עבדך וא"כ לענין זה התורה בעצמה וויתרה מהזכות שלה והוה עבד וקנוי לו לגופו ויכול לישא שפחה ובא"מ שם נתקשה בדברי תוס' דכיון דאסור בשפחה וכי משום דצריך לעבוד את רבו יהי' מותר לעשות איסור ואטו מותר לחלל שבת עבורו ולפמ"ש א"ש דכל דמצד עבדות הי' מותר ורק שא"י למכור עצמו בעבד ולוותר על מצות אבל מה שבענין עבדות שהתורה התירה לו זהו עבדותו ולפ"ז כיון שמצד עבדותו הוא מותר בתרומה דעבד כנעני מותר בתרומה ממילא גם עבד עברי ה"א דמותר ולכך כתיב תושב ושכיר וז"ב ובלא"ה נ"ל דאי לא כתיב תושב ושכיר ה"א דאף דליכא קה"ג נמי אכול בתרומה דאטו כתיב בתורה דוקא קה"ג ולכך כתבה תורה תושב ושכיר להורות דכל דאינו קנוי קה"ג ממש אינו אוכל בתרומה.